יצא לכם פעם לעמוד מול אדם מאוד חשוב ששאל אתכם משהו, והרגשתם שאתם חייבים לענות את התשובה המושלמת? זה בדיוק מה שקרה לנחמיה. הוא עומד לפני מלך פרס, והמלך, שמכיר אותו היטב ורואה שהוא מודאג, פונה אליו בשאלה ישירה. המלך שואל עַל מַה זֶּה אַתָּה מְבַקֵּשׁ, כלומר, הוא רוצה לדעת מה בדיוק נחמיה רוצה שהוא יעשה בשבילו. המלך מבקש פרטים ברורים: האם אתה רוצה לבנות רק את קברי האבות שלך או את כל העיר? והאם אתה מבקש שאני אתן פקודה לבנות, או שאתה רוצה לנסוע לשם בעצמך?
נחמיה מבין שהשיחה הקצרה הזו תשפיע על הכול. לכן, לפני שהוא עונה למלך, הוא עוצר לרגע קטן. למרות שכבר צם ובכה לפני כן, עכשיו הוא מרגיש צורך מידי לפנות לה׳, ולכן הוא מציין וָאֶתְפַּלֵּל אֶל אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם. מכיוון שהוא עומד ממש מול המלך, הוא לא מתפלל בקול, אלא בתוך הלב שלו. הוא יודע שה׳ בוחן כליות ולב ושומע גם את המחשבות שלנו בשעת צרה. בלב, נחמיה מבקש מה׳ שיעזור לו להגיד את המילים הנכונות, שיגרום למלך לעשות איתו חסד ולמלא את הבקשה שלו.