הקדשת הלויים לעבודת המשכן מהווה רגע של העברת סמכויות והאצלת כוח. הפעולה של הנחת הידיים הופכת את הלויים לנציגיהם הרשמיים של העם כולו כלפי הקודש, ומגדירה מחדש את חלוקת התפקידים הרוחנית באומה.
הפרשנים מסכימים כי הפעולה של וְסָמְכוּ... אֶת יְדֵיהֶם נושאת משמעות כפולה. מצד אחד, היא מדמה את הלויים לקרבן ציבור המכפר על העם. כשם שבעל הקרבן סומך את ידיו על ראש הבהמה המוקרבת, כך העדה מקדישה את הלויים ומפרישה אותם לעבודת אוהל מועד וללימוד תורה [העמק דבר, ביאור שטיינזלץ]. מצד שני, הסמיכה מבטאת מינוי, הענקת שררה וייפוי כוח. באמצעות פעולה זו האומה מצהירה כי הלויים פועלים בשמה, וכי הם ממלאים את מקומה בעבודת הקודש, בדומה לסמיכת הידיים של משה על יהושע שנועדה להעביר סמכות והנהגה [רש"ר הירש, חזקוני, ביאור שטיינזלץ].
באשר לאופי הפעולה, רוב הפרשנים מדגישים כי מדובר בהנחת ידיים פיזית וממשית, כפי שמשתמע מפשט הכתוב. זאת בניגוד לדעת מיעוט (המובאת בפסיקתא) הסבורה כי מדובר היה במינוי מילולי בלבד בדומה להסמכת חכמים לדורות, דעה שנדחית לאור המילים המפורשות בפסוק המעידות על פעולה פיזית בידיים [נחל קדומים].
שאלה מרכזית שעולה מן הפסוק היא מיהם אותם בְנֵי יִשְׂרָאֵל שביצעו את הסמיכה, שהרי מבחינה מעשית לא ייתכן שכל העם עשה זאת. גישה אחת מפרשת כי מדובר בנציגיהם של ישראל, כגון חברי הסנהדרין, ראשי העדה או גדולי הדור, אשר פעלו כשליחי הציבור כולו וסמכו את ידיהם, וייתכן שעשו זאת ספציפית על ראשי מנהיגי הלויים [שד"ל, העמק דבר, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, גישה אחרת מזהה את הסומכים במדויק עם הבכורות שבישראל. מכיוון שהלויים נכנסו לעבודת המשכן כמחליפיהם של הבכורות ושימשו ככפרה תחתיהם, כל בכור סמך את ידיו על הלוי שבא במקומו [חזקוני, ביאור שטיינזלץ, ברכת אשר על התורה].