לאחר שבני ישראל סומכים את ידיהם על הלויים, מעבירים הלויים את פעולת ההקדשה אל הקרבנות המוקרבים בפועל על גבי המזבח [ביאור שטיינזלץ]. מעשה זה מבטא את קבלת התפקיד החדש שלהם בעבודת ה', מתוך נאמנות מתמדת ושאיפה לעשייה, וכך הם פותחים עתיד חדש ונקי מחולשות העבר [רש"ר הירש].
הציווי לסמוך את הידיים עַל רֹאשׁ הַפָּרִים משמעו סמיכה על ראשו של כל אחד מן הפרים בנפרד [חזקוני], במטרה לכפר על חטאי הלויים [רלב"ג].
אף על פי שהמילה וַעֲשֵׂה מנוסחת בלשון יחיד כמופנית למשה, הציווי מיועד למעשה לאהרן. אהרן הוא זה שמקריב את הקרבנות בפועל, שכן מטרת החטאת והעולה היא לכפר על הלויים, ובהמשך הכתובים נאמר במפורש שאהרן הוא שכיפר עליהם [אבן עזרא].
בתיאור חלוקת הקרבנות, אֶת הָאֶחָד חַטָּאת וְאֶת הָאֶחָד עֹלָה, השימוש בתוספת ה"א הידיעה במילה "האחד" מעורר קושי, שכן משמעותה היא "המיוחד", ולא ייתכן ששני הקרבנות הם המיוחדים ביותר. מכאן נלמד שכל אחד מהקרבנות היה מיוחד בדרכו שלו: פר החטאת היה מיוחד בצורת ההקרבה שלו, ששילבה מעשים של קרבן המוקרב בחוץ עם שריפה של קרבן פנימי, ואילו פר העולה היה מיוחד בכך שנבחר מן המובחר שבעדר. במקרה זה, גם פר החטאת נבחר מן המובחר, בדומה לפר העולה [העמק דבר].