מעגל החיים של הלוי המשרת בקודש מגיע לנקודת מפנה משמעותית בהגיעו לגיל חמישים. לאחר עשרות שנים של מאמץ גופני במסגרת המשכן, התורה מורה על שינוי תפקיד, המעביר את הלוי מעבודה פיזית מאומצת לתפקיד של סיוע ושמירה, וזאת בעקבות היחלשותו הטבעית של הגוף לעת זקנה [בכור שור, רלב"ג].
ההוראה יָשׁוּב מִצְּבָא הָעֲבֹדָה וכן וְלֹא יַעֲבֹד עוֹד אינה מצביעה על פרישה מוחלטת מכל עשייה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהאיסור מתייחס אך ורק לעבודה הפיזית הכבדה של נשיאת כלי המשכן על הכתפיים, המוגדרת כ"עבודת משא" [רש"י, רשב"ם, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. על פי גישה זו, הלוי אמנם פוסק מנשיאת המשאות, אך הוא חוזר לבצע תפקידים קלים יותר: נעילת שערי המשכן, טעינת העגלות ששימשו להובלת הקרשים, והשתתפות בשירת הלוויים [רש"י, צאינה וראינה].
מנגד, ישנה גישה החולקת על כך בתוקף וטוענת כי שירת הלוויים נחשבת לעבודה מרכזית וחשובה בפני עצמה, ולא רק לשירות עזר. לפיכך, לוי שעבר את גיל חמישים נפסל גם מן השירה, ותפקידו מצטמצם אך ורק לשמירה על השערים ולסיוע טכני בעבודות בני גרשון, כגון טעינת העגלות [רמב"ן, מלבי"ם].
כדי ליישב מחלוקת זו, יש מן הפרשנים המציעים כי מהות הפרישה משתנה בהתאם למשפחות הלוויים השונות ולתפקידן המקורי. בני קהת, שתפקידם המקורי היה נשיאת הכלים בכתף, נפסלים מעבודה זו בהגיעם לגיל חמישים, אך אז הם יכולים לעבור לסייע בטעינת העגלות או בשירה. לעומתם, בני גרשון ומררי, שתפקידם המקורי היה פריקת המשכן וטעינתו על העגלות, נפסלים מעבודה זו בגיל חמישים, אך ממשיכים לשיר ולשמור על השערים [ריב"א, חזקוני, דברי דוד]. פרשנים אחרים מסבירים כי הגבלת הגיל נועדה לתחום את שנות החובה לעבודה הקשה. לאחר גיל חמישים, השירה ונעילת השערים אינן מוטלות על הלוי כחובה גמורה, אלא הוא רשאי להצטרף אליהן כסיוע ושירות לאחיו הצעירים [מזרחי, גור אריה, העמק דבר].
חשוב להדגיש כי פסול השנים והחובה לפרוש בגיל חמישים נאמרו כהוראה זמנית לדור המדבר בלבד, בשל הצורך הפיזי בפירוק, נשיאה והקמה של המשכן. לדורות, בזמן שילה ובית המקדש בירושלים כאשר לא היה עוד צורך בנשיאת המשכן, הלוי אינו נפסל מעבודתו בגיל חמישים. בתקופות אלו, הלוי נפסל משירותו רק אם נחלש מאוד מחמת זקנתו, או כאשר קולו השתנה והתעבה כך שאינו ראוי עוד לשורר במקדש [תורה תמימה, צפנת פענח, ברכת אשר].