פסוק זה מפרט את ההוראות המדויקות שניתנו לאהרן הכהן להדלקת המנורה במשכן, וטומן בחובו משמעויות עמוקות על מהות העבודה הרוחנית, מקומה של התורה ואהבת ה׳ לישראל.
הפרשנים מסכימים כי מיקומה של פרשת המנורה מיד לאחר תיאור קורבנות נשיאי השבטים אינו מקרי. כאשר ראה אהרן את חנוכת הנשיאים, חלשה דעתו על כך שהוא ושבטו לא לקחו חלק במעמד זה [רש"י]. הקדוש ברוך הוא מנחם אותו ואומר לו כי תפקידו גדול משלהם. מדוע הדלקת המנורה נחשבת לגדולה יותר? הגישה המרכזית מסבירה כי בעוד שקורבנות הנשיאים נהגו רק בזמן שבית המקדש היה קיים, מצוות המנורה רומזת לנס חנוכה של החשמונאים, שהוא נצחי וממשיך להאיר גם בזמן הגלות [רמב"ן, צרור המור, כלי יקר, שפתי כהן]. גישה נוספת מסבירה שבעוד שהנשיאים חנכו את המזבח פעם אחת, אהרן מנקה, מטיב ומדליק את המנורה מדי יום, ובכך הוא למעשה עורך "חנוכה" יומיומית ומתמדת למשכן [אור החיים].
הפסוק נפתח בפנייה כפולה: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו. הכפילות הזו, המשלבת ציווי רגיל עם לשון רכה של אמירה, נועדה לפייס את דעתו של אהרן ולהראות לו את מעלתו הייחודית [אור החיים].
כאשר התורה מתארת את פעולת ההדלקה, היא משתמשת במילה הייחודית בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרוֹת, במקום במילה הפשוטה "בהדליקך". רוב הפרשנים לומדים מכך הלכה מעשית: על הכהן להחזיק את האש בפתילה עד שהשלהבת תעלה ותבער מאליה ללא עזרה [רש"י, מזרחי, גור אריה]. בנוסף, המילה רומזת לכך שלפני המנורה ניצבה מדרגה (מעלה) שעליה עמד הכהן כדי להיטיב את הנרות, שכן גובהה של המנורה הצריך זאת [רש"י, שפתי חכמים, דברי דוד]. ברובד הרוחני, המילה מצביעה על טבעה של נשמת האדם, המשולה לנר, שתמיד שואפת לעלות ולהתחבר למקורה הרוחני [חומש קה"ת, כלי יקר], וכן על כך שהאור הרוחני מעלה את קרנם של ישראל ומרומם אותם [רבנו בחיי].
הפסוק מורה כי יש לכוון את האור אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה. קיימת מחלוקת מעניינת לגבי הכיוון הפיזי שאליו פנו הנרות. הגישה המרכזית גורסת כי "פני המנורה" הוא הקנה האמצעי, ועל כן ששת הקנים הצדדיים (שלושה מימין ושלושה משמאל) כופפו והופנו כלפי המרכז [רש"י, ספורנו, תורה תמימה]. מנגד, יש הסבורים כי הנרות הופנו כלפי חוץ, אל עבר שולחן הפנים או אל הפרוכת המבדילה את קודש הקודשים [רשב"ם, שד"ל, בכור שור, רלב"ג].
מדוע נדרש סידור כה מדויק, בייחוד לפי הגישה שהנרות פנו פנימה אל המרכז? הפרשנים מסבירים כי סידור זה נועד להוכיח שה׳ אינו זקוק לאור פיזי. אילו המטרה הייתה להאיר את החדר, הנרות היו מופנים החוצה כדי להפיץ את האור. הפנייתם פנימה מהווה עדות לכך שהשכינה שורה בישראל ושהאור הוא סמל רוחני בלבד [רש"י, כלי יקר, אור החיים]. הדבר ממשול למלך עשיר שבא להתארח אצל אוהבו, ולמרות שהביא עמו פנסי זהב מפוארים ומשרתים, הוא מבקש להשתמש דווקא בנרות הפשוטים של מארחו, לא מתוך צורך, אלא כדי לכבדו ולהראות את אהבתו אליו [רבנו בחיי, תולדות יצחק, צאינה וראינה].
הפסוק מסתיים בקביעה כי יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת. מתעוררת השאלה: אם רק ששת הקנים הצדדיים פנו אל המרכז, מדוע הפסוק מציין ששבעת הנרות האירו מול פני המנורה? התשובה היא שהנר האמצעי האיר ישר כלפי עצמו, ויחד עם השישה שפנו אליו, נוצרה תמונה שלמה של שבעה נרות המאירים אל אותו מוקד [ריב"א, מזרחי, משכיל לדוד]. בנוסף, המילה "שבעת" מתייחסת לקבוצה כולה כגוף אחד מאוחד, ולכן הפעולה מיוחסת לכלל המנורה [גור אריה].
מבנה זה של שישה נרות הפונים אל המרכז נושא משמעויות אלגוריות עמוקות. הוא מסמל את ההרמוניה שבה כוחות שונים פועלים יחד למען מטרה אלוהית אחת. הקנים הימניים מסמלים את העוסקים בחיי הרוח והנצח, והשמאליים את העוסקים בחיי המעשה, כאשר כולם מכוונים את מעשיהם אל עבר הקנה האמצעי המייצג את רצון ה׳ [ספורנו]. כמו כן, ששת הקנים רומזים לכלל החכמות החיצוניות וחכמות הטבע, שכולן חייבות להיות מכוונות ולהאיר אל עבר חכמת התורה המרכזית והעיקרית [העמק דבר, חתם סופר]. המנורה כולה, העשויה מקשה אחת של זהב, משקפת את האחדות המוחלטת של עם ישראל ואת הקשר הבלתי ניתן להפרדה בינם לבין בוראם [צרור המור].