הקדשת הלוויים לעבודתם בקודש אינה טקס פרטי, אלא אירוע לאומי פומבי הדורש את נוכחות העם כולו. הכתוב מתווה שתי פעולות מקבילות: הצבת הלוויים, וכינוס הציבור.
הציווי וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַלְוִיִּם משמעו העמדתם במקומם לפני ה', בדומה לתהליך ההיטהרות של המצורע [חזקוני]. הקרבה זו נועדה להכין אותם לקראת קבלת דבר ה', והם נדרשו לעמוד מוכנים וממתינים עוד בטרם ייאסף העם [העמק דבר].
הדרישה המקבילה, וְהִקְהַלְתָּ אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, נובעת מכך שהדבר נוגע לעם כולו באופן ישיר [ביאור שטיינזלץ]. הכוונה היא לכינוס המוני של בני ישראל, כשבראשם עומדת הסנהדרין, והכנסתם אל תוך חצר המשכן [מלבי"ם].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהלוויים נחשבים למעין קורבן חי המכפר על העם. כשם שאדם המביא קורבן בהמה חייב לעמוד ליד קורבנו ולסמוך עליו את ידיו, כך נדרשו בני ישראל להיאסף, לעמוד ליד הלוויים ולסמוך את ידיהם עליהם.
תפיסה זו מעוררת קושי שעליו עומדים הפרשנים: הרי הלוויים נבחרו להחליף את הבכורות בלבד, ולא את כלל ישראל. מדוע, אם כן, נדרשת כל העדה לעמוד שם כבעלי ה"קורבן"?
תשובה אחת היא שהבכורות מייצגים את האומה כולה. מאחר שהבכורות הם חלק מכלל ישראל, קריאה לבכורות נחשבת כקריאה לכל העם [שפתי חכמים, מזרחי, משכיל לדוד]. בנוסף, כלל הציבור הוא זה שמפריש מעשרות כדי לפרנס את הלוויים תמורת עבודתם, ולכן העם כולו נחשב כשוכר אותם וצריך להיות נוכח כדי להקדישם לה' [בכור שור]. יתרה מכך, מכיוון שישראל שלחו את בכוריהם לחטוא בעגל, כעת עליהם לשלוח את הלוויים שיעבדו את ה' במקומם, ככפרה על כל העם כדי שלא יפגע בהם נגף בעת כניסתם לקודש [גור אריה, משכיל לדוד].
גישה מעמיקה נוספת מחלקת בין תפקיד הלוויים לבין מהותם: אמנם הלוויים מחליפים את הבכורות בכל הנוגע לביצוע העבודה בפועל, אך גופם של הלוויים משמש כקורבן עבור כלל ישראל. בדיוק כפי שקורבן בהמה נחשב כאילו הוא האדם המקריב עצמו, כך כל מה שנעשה ללוויים בעבודת ה' נחשב כאילו כל ישראל עושים זאת. משום כך, בני ישראל כולם הם הבעלים של קורבן זה, ועליהם לעמוד לידו בעת הקרבתו [דברי דוד].