חנוכת הלוויים וכניסתם לתפקיד מגיעות אל קצן המוצלח. לאחר תהליך ההיטהרות המורכב, מתייצבים הלוויים למלאכתם בקודש. תיאור זה חותם את פרשת הקדשתם, ומדגיש את ההרמוניה, המסירות והדיוק המוחלט שבהם התבצעו ההוראות האלוהיות הלכה למעשה.
ביחס למילים כֵּן עָשׂוּ לָהֶם, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהדברים מכוונים לאהרון ובניו, אשר לקחו פיקוד וסידרו את הלוויים במשמרותיהם השונות לצורך עבודת המשא והשירה [ספורנו, העמק דבר]. ארגון מוקפד זה נועד לקיים את הציווי המוקדם להגדיר לכל לוי את תפקידו המדויק, כדי למנוע סכנת מוות בעבודה בקודש [חזקוני]. מעבר לחלוקת התפקידים הטכנית, אהרון ובניו גם סייעו ללוויים והדריכו אותם במוסר ובעבודת המידות [העמק דבר], והנהגה זו של הכוהנים כלפי הלוויים נקבעה לדורות [אבן עזרא].
הכתוב מדגיש כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה'... כֵּן עָשׂוּ. הפרשנים מקשים מדוע התורה כופלת את תיאור עשיית המצווה, שהרי כבר נאמר בפסוקים הקודמים שמשה, אהרון ובני ישראל עשו ללוויים ככל אשר ציווה ה'. התשובה המוסכמת היא שכפילות זו אינה באה רק לציין עובדה, אלא נועדה להגיד את שבחם של כל המעורבים בדבר – הן העושים והן אלו שהמעשה נעשה בהם – שאף לא אחד מהם עיכב או התנגד לתהליך [רש"י, מזרחי].
גודל השבח מתבהר לנוכח הסיבות הרבות שיכלו לעורר התנגדות בקרב העם. בני ישראל יכלו להתמרמר על כך שזכות העבודה בקודש ניטלה מהבכורות שלהם והועברה ללוויים. הלוויים עצמם יכלו לסרב לקבל את התפקיד בשל סכנת המוות והאזהרות החמורות הכרוכות בעבודת המשכן, או להירתע מתהליך ההיטהרות שכלל גילוח מלא של שערם, פעולה שיש בה מן הביזיון. אפילו משה ואהרון יכלו לקנא בכך שמעמדם הייחודי מתחלק כעת עם משרתים נוספים. למרות כל מוקדי החיכוך הפוטנציאליים הללו, איש לא עיכב את ביצוע המצווה וכולם פעלו מתוך ביטול מוחלט לרצון ה' [שפתי חכמים, גור אריה, משכיל לדוד].
נוסף על כך, התיאור הכפול מלמד על זריזותם של הלוויים. מיד עם סיום תהליך ההיטהרות, מבלי להשתהות, הם ניגשו מיד לעבודתם באוהל מועד [גור אריה].