פנייתו של ה' למשה מהווה חוליה מקשרת וסיכום של העניינים שקדמו לה, והמילים וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר באות לחתום ולהמשיך את הרצף הקודם [ביאור שטיינזלץ].
מעבר לתפקידן התחבירי, מילים אלו פותחות צוהר לדינמיקה ייחודית בין ה' לבני ישראל סביב קיום המצוות, ובפרט סביב עשיית הפסח במדבר [מגלה עמוקות]. בני ישראל למעשה יזמו את הקרבת הפסח בעצמם, עוד בטרם נצטוו על כך מפורשות באותה העת. יוזמה זו נבעה מתהליך רוחני מורכב שעברו: במעמד הר סיני פסקה מהם הטומאה הרוחנית, אך זו חזרה ודבקה בהם בעקבות חטא העגל. רק במהלך שבעת ימי המילואים של חנוכת המשכן תוקן הפגם הרוחני הזה, ויום סיום התיקון, א' בניסן, נחשב בעיניהם ליום בעל עוצמה השקולה ליום בריאת העולם.
בעקבות תיקון זה, התעורר בקרב העם ספק האם עליהם לקיים את חג הפסח במשך שבעה ימים כדי להשלים את התיקון הרוחני הפנימי הטמון במצה, ולדחות לחלוטין את הכוחות השליליים המיוצגים על ידי החמץ. אף על פי שפעלו מתוך יוזמה עצמאית לחלוטין, התורה מעלה עליהם ומחשיבה את מעשיהם כאילו ה' ציווה אותם על כך ישירות.
מציאות זו, שבה העם פועל מיוזמתו, מסבירה גם את תגובתם של האנשים שהיו טמאים למת. מכיוון שהיו טמאים, הם חששו שאין להם כל זכות או רשות להשתתף בעשיית הפסח, ולכן התרחקו בתחילה. אולם, מתוך כוונה טהורה ורצון עז לקחת חלק במצווה, הם אזרו אומץ וזעקו "למה נגרע". אף שלא היו מחויבים למצווה מלכתחילה, כוונתם השלמה היא שדחפה אותם לבקש לקחת חלק בעבודת ה'.