דיבור אלוהי זה פותח את פרשת טהרת הלויים והכשרתם לעבודה. לאחר שנמנו הבכורות והלויים, חולקו תפקידי המשא והושלמו מצוות הכהנים, הגיעה העת להכניס את הלויים לעבודתם בפועל [רמב"ן]. מאחר שהלויים נבחרו לשרת במקום הבכורות, היה צורך לערוך להם טקס חנוכה מיוחד שיציין את מעמדם החדש, בדומה לטקסי החנוכה של הכהנים והנשיאים [אברבנאל]. מבחינת לוח הזמנים, תהליך זה התרחש מיד לאחר הקמת המשכן. ביום הראשון של חודש ניסן הוקם המשכן, בשני בניסן הוכנה פרה אדומה, ובשלישי בוצעה טהרת הלויים [רש"ר הירש].
טרם כניסתם לתפקיד, נדרשו הלויים לעבור תהליך טהרה קפדני שכלל הזאת מי חטאת שהם אפר פרה אדומה, העברת תער על כל גופם וכיבוס בגדיהם. מתעוררת השאלה מדוע הכהנים והנשיאים לא נזקקו לתהליך טהרה כזה בעת חנוכתם. ההסבר לכך הוא שדיני טומאה וטהרה, ובפרט הציווי לשלח טמאים מן המחנה, ניתנו רק סמוך לאירוע זה, ורק כעת נכנסו לתוקף [ברכת אשר על התורה]. עד לאותו זמן הלויים לא נזהרו מטומאות הגוף, וכעת נדרשו להיטהר כדי להתקדש לעבודתם [אברבנאל]. יתרה מזו, אף על פי שתפקידם העיקרי של הלויים היה לשאת את המשכן ולשמור עליו מבחוץ, תפקידם כלל גם שירת קודש שליוותה את קרבנות הציבור. שירה זו חייבה אותם להיכנס מדי יום אל האזורים הפנימיים של המזבח, לשם אסור לטמאי מת להיכנס [רש"ר הירש]. לפעולות הטהרה הפיזיות ישנה גם משמעות פנימית, גילוח השיער שהוא מותרות הגוף מסמל התרחקות מתאוות חומריות, וכיבוס הבגדים רומז לתיקון מידות מגונות [אברבנאל].
לאחר הטהרה, הקריבו הלויים שני פרים זהים, האחד לחטאת כדי לכפר על השבט כולו, והשני לעולה כדי להידבק בה'. בני ישראל סמכו את ידיהם על הלויים, ובכך העבירו אליהם את חובת העבודה שהייתה מוטלת במקור על הבכורות. בהמשך התבצעו שתי פעולות של תנופה, שהיא הנפת הלויים מעלה ומטה כסימן לזריזות ונכונות לעבודה. התנופה הראשונה נעשתה על ידי אהרן, והיא סימלה את שעבוד הלויים לה' תחת הבכורות. התנופה השנייה נעשתה על ידי משה, וסימלה את שעבודם של הלויים לסייע לאהרן ולבניו הכהנים בעבודות המקדש [אברבנאל].
סוגיה מרכזית הנידונה בהקשר לעבודת הלויים היא גיל תחילת השירות. במקום אחד בתורה מוזכר כי הלויים עובדים מגיל שלושים, ואילו במקום אחר נאמר מגיל עשרים וחמש. גישה אחת מיישבת זאת בכך שבגיל עשרים וחמש הלוי מגיע למשך חמש שנים כדי ללמוד את הלכות העבודה ולהתבונן בה, ורק בהגיעו לגיל שלושים הוא מתחיל לעבוד בפועל [רמב"ן]. אולם, פרשנים אחרים חולקים על כך וסבורים כי הלויים אכן עבדו בפועל כבר מגיל עשרים וחמש. לפי גישה זו, גיל שלושים נדרש אך ורק לעבודת המשא הכבדה של נשיאת חלקי המשכן בדרכים, שכן גיל זה מתאפיין בכוח פיזי רב. לעומת זאת, כבר מגיל עשרים וחמש נכנסו הלויים לעבודות הקלות יותר בתוך האוהל, כגון שירה ושמירה, הדורשות קול ערב וזריזות של בחורים [רמב"ן, אברבנאל]. לימים, כאשר דוד המלך קבע את מקום המקדש בירושלים ולא היה עוד צורך לשאת את המשכן על הכתפיים, הוקדם גיל תחילת השירות לעשרים. בניגוד לכהנים שפסולים לעבודה אם יש בהם מום גופני, הלויים נפסלים לעבודה רק מחמת גילם, שכן בגיל חמישים הם מסיימים את עבודת המשא הקשה, אך ממשיכים להשתתף בשירה ובשמירה [אברבנאל].