המשורר מבקש הגנה אלוהית מפני אויבים המתכננים להכשילו, תוך שהוא מבחין בין סוגים שונים של רודפים ומזיקים.
הפרשנים מציגים גישות שונות לזהותם של האויבים המוזכרים בפסוק. גישה אחת מחלקת בין סוגי הפוגעים על פי מניעיהם ודרכי פעולתם [מלבי"ם]: הרשע הוא אדם המרע בסתר מתוך רשעות טהורה וללא הפקת תועלת אישית, בדומה לאנשי זיף שהלשינו על דוד. לעומתו, איש חמסים הוא אדם הפועל בגלוי כדי להשיג רווח אישי או שלטוני, כדוגמת שאול המלך שרדף אחר דוד. מנגד, ישנה גישה היסטורית הרואה בפסוק רמז לצרותיהם של ישראל בגלות [אלשיך]. לפי פירוש זה, הרשע הוא נבוכדנצר מלך בבל, ואילו איש חמסים הוא המן. שניהם ניסו להרחיק את ישראל מדרך ה׳ ולהחטיאם, והתפילה מבטאת את ההכרה שלולא השמירה האלוהית מפני הגזירות הראשונות, העם לא היה שורד את אלו שבאו אחריהן.
מטרתם המשותפת של אויבים אלו מתוארת במילים לדחות פעמי. המילה פעמי משמעותה רגליי, על שם הפסיעה והצעידה בהן [מצודת ציון]. הפרשנים מסכימים כי כוונת הביטוי היא שהאויבים חושבים מחשבות ומשתמשים בתחבולות כדי לדחוק את רגליו של המשורר, למוטט אותו ולהפילו [אבן עזרא, המאירי, ביאור שטיינזלץ]. הם מתכננים להדוף אותו מדחי אל דחי, כך שייאלץ לנוס על נפשו ולהילכד בפח שטמנו לו [מצודת דוד, מלבי"ם].