עונשם של הרשעים מקיף אותם מכל עבר, יורד עליהם מן השמים ושומט את הקרקע מתחת לרגליהם, ללא כל פתח מילוט. המילה הכתובה "ימיטו" נקראת במסורת הקריאה יִמּוֹטוּ [מנחת שי]. רוב הפרשנים מסבירים כי יִמּוֹטוּ משמעו יטו את עצמם, ייפלו או יומטרו ממרום [רד"ק, מצודת דוד, מאירי, ביאור שטיינזלץ]. הגֶּחָלִים שייפלו עליהם מתפרשות כאש היורדת מן השמים כביטוי לאף ה' וחמתו [רד"ק, אבן עזרא], או כגחלים של גיהנום שבהן ישכבו הרשעים עד שגופם יכלה ויאבד [רש"י]. יש הסבורים כי העונש נובע ישירות ממעשיהם, והעמל הרע של שפתיהם שנידון בפסוק הקודם הוא זה שממנו נופלים עליהם הגחלים [מלבי"ם, מצודת דוד].
בהמשך הפסוק נאמר בָּאֵשׁ יַפִּלֵם. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שה' הוא המפיל אותם אל תוך האש, כמשל לצרות רבות וקשות [רש"י, רד"ק, מאירי], ולדעת אבן עזרא מדובר באבן אש קטלנית. מנגד, יש המפרשים כי העמל והרשע שלהם הם אלו שמפילים אותם לאש [מצודת דוד, מלבי"ם].
הנפילה אינה מסתיימת באש בלבד, אלא גם בְּמַהֲמוֹרוֹת. רוב הפרשנים מסכימים כי מדובר בשוחות עמוקות, מקומות שפלים או בורות קבורה [רד"ק, אבן עזרא, מצודת ציון, מלבי"ם]. מאירי מביא פירוש נוסף לפיו מדובר ברשתות ומלכודות, ואילו רש"י מפרש את המילה באופן ייחודי כלשון מרי, דהיינו מלחמות ומדנים.
סופם של הרשעים הוא בַּל יָקוּמוּ. הם נלכדים במצב שבו האש ניתכת עליהם מלמעלה, בעודם נופלים לתוך בורות עמוקים ומלאי אש מלמטה, כך שנמנעת מהם כל אפשרות לברוח, לקום או להשתקם [מלבי"ם, מצודת דוד].