מול תחושת חוסר אונים מוחלטת וסכנה קיומית, מתגלה התפילה כמפלטו היחיד של האדם. רוב הפרשנים מסכימים כי הפסוק מבטא רגע שבו המשורר חש רדוף, מוקף במארבים ונאלץ לנדוד ממקום למקום, מבלי שיש בידו כוח פיזי להימלט או לעמוד כנגד אויביו. במצב זה, הוא מבין שאין לו על מי להישען אלא על ה'.
המילה אָמַרְתִּי מציינת את הפנייה לתפילה מתוך אותה הכרה עמוקה בחוסר האונים. ההכרזה אֵלִי אָתָּה משמשת כהצהרת ביטחון בלעדית, שכן ה' לבדו הוא מקור הכוח והתקווה. קריאה זו מבטאת גם הישענות על קשר היסטורי ואישי, כהזכרה לכך שה' תמיד היה עזרו ומעוזו בעבר, ומתוך כך מבקש המשורר שה' יאזין לו גם כעת [מצודת דוד].
גישה המנתחת את מבנה הפסוק מצביעה על שני ערוצים מקבילים של ביטחון בה': החלק הראשון, אֵלִי אָתָּה, נשען על הזכות האישית והקשר התמידי עם ה' כמושיע קבוע; החלק השני, הַאֲזִינָה יְהֹוָה קוֹל תַּחֲנוּנָי, נשען על עצם כוחה של זעקת התפילה, מתוך ידיעה שה' עונה לכל מי שקורא אליו, גם למי שלא זכה לישועתו בעבר [מלבי"ם].
לצד הפירוש הממוקד במצוקתו של המשורר, ישנה זווית פרשנית ייחודית המקשרת את הפסוק לתפילתה של אסתר המלכה בעת צרתה. לפי גישה זו, ההכרזה אֵלִי אָתָּה היא הצהרת נאמנות פנימית כלפי שמיים, המבהירה כי כל סממן חיצוני של עבודה זרה נעשה רק למראית עין, בעוד שהאמונה האמיתית נתונה לה' בלבד, ומכוח אמת פנימית זו היא מבקשת שה' יאזין לתחנוניה [אלשיך].