תפילתו של המשורר מבטאת זעקה אל ה' לבלום את כוונותיהם הרעות של הרשעים, למנוע את יציאתן אל הפועל, ולעצור את התעצמותם המסוכנת.
חלקו הראשון של הפסוק מתמקד בבקשה לסכל את מחשבות הרשע. הפרשנים מבארים כי מַאֲוַיֵּי משמעותם תאוות וחשקים, ואילו זְמָמוֹ מתייחס למחשבות רעות ומזימות [מצודת ציון, שטיינזלץ, מאירי]. המילה תָּפֵק מוסברת מלשון הוצאה לאור ומימוש [רד"ק, מצודת ציון]. לפי הגישה המרכזית, דוד מבקש מה' שלא יאפשר לרשע להגשים את תאוותו ללכוד אותו ולהרע לו, ושלא יוציא את מזימותיו מן הכוח אל הפועל [רד"ק, מצודת דוד, שטיינזלץ]. באשר לשינוי הלשוני בפסוק מלשון יחיד ללשון רבים, יש המבארים כי לשון היחיד מכוונת לאויב ספציפי כמו דואג האדומי, בעוד לשון הרבים מתייחסת לכלל אויביו של דוד [מאירי].
סיומו של הפסוק, יָרוּמוּ סֶלָה, מציג את ההשלכה של הצלחת הרשעים. רוב הפרשנים מסכימים כי משמעות הדבר היא שאם מזימותיהם יצליחו, הרשעים יתגאו וירימו את ראשם לעד [רש"י, רד"ק, מאירי]. מנגד, יש המפרשים זאת כחלק מהבקשה עצמה: המשורר מתפלל שהרשעים יסתלקו ממנו [שטיינזלץ], או שהמזימות שלהם יישארו מרוממות ורחוקות מהם, כך שלעולם לא יצליחו להשיגן [מצודת דוד]. בהקשר ההיסטורי של חיי דוד, יש מי שקושר את המילה יָרוּמוּ לטקטיקה צבאית של שאול המלך, שזמם להעלות את אנשיו אל ראש ההר כדי לירות חצים על דוד שהיה מבוצר בצידו השני של ההר [מלבי"ם].
לצד הפירוש הפשטני, קיימת שכבת פרשנות לאומית-היסטורית הרואה בפסוק התייחסות לעשו, לאדום ולעמלק [רש"י, אלשיך]. לפי גישה זו, הפסוק משקף את תפילתו של יעקב אבינו לה' שלא ייתן לעשו הרשע את תאוות לבו. יעקב חרד מפני כוח מרושע והרסני במיוחד בתוך אדום, שאם יפסיק להילחם בעצמו ויתאחד, הוא עלול להחריב את העולם כולו [תורה תמימה]. חרדה זו נובעת מהמזימה של אדום כי שלטונם ורוממותם יהיו נצחיים, כפי שראה יעקב בחזונו את שרו של אדום עולה מעלה ואינו יורד [אלשיך].
לאור גישה מדרשית זו, המילה זְמָמוֹ מקבלת משמעות שונה לחלוטין: לא מזימה, אלא רסן המשמש לחסימת פיו של גמל. תפילתו של יעקב היא שה' לא יוציא את הרסן מלחייו של הרשע, אלא ימשיך לבלום ולרסן אותו לעד [רש"י].