בתוך מאבק מול רשעים ורודפים, מובע ביטחון מוחלט בכך שהצדק האלוהי יופיע ויושיע את החלשים. הפסוק פותח במילה הכתובה ידעת אך נקראת יָדַעְתִּי, הבדל שמוביל לשתי נקודות מבט משלימות [רד"ק, מאירי, מנחת שי]. על פי הקריאה יָדַעְתִּי, המשורר מצהיר על ודאותו הפנימית שסוף הדבר הוא שה׳ ינקום את נקמת עבדיו ויושיע את החלשים מיד עושקיהם [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], או שזוהי ידיעה שתתברר בעתיד [אבן עזרא]. לעומת זאת, על פי הכתיב ידעת, הפניה היא ישירה לה׳: אתה ידעת את האמת ואת מחשבות הרשעים עלי, ולכן אני בטוח שתעשה לי משפט [רד"ק, מאירי].
הפרשנים מציגים גישות שונות בשאלת זהותם של הנדכאים המוזכרים בפסוק. במישור האישי וההיסטורי, העָנִי הוא דוד המלך עצמו, והאֶבְיֹנִים הם אנשיו הנרדפים יחד עמו [מלבי"ם]. מנגד, בראייה לאומית ועתידית, העָנִי מרמז למשיח (המתואר במסורת כעני ורוכב על חמור) אשר ידרוש משפט על האומות, והאֶבְיֹנִים הם הצדיקים והישרים שבעם ישראל הסובלים בגלות [אלשיך].
מבחינה לשונית, ישנו הבדל בין דִּין לבין מִשְׁפַּט [מלבי"ם]. דִּין מתאר מצב משפטי מורכב שיש בו טענות ומענות משני הצדדים, בעוד שמִשְׁפַּט מתייחס לדבר ברור ומוחלט. האֶבְיֹנִים, בהיותם חסרי כל, אינם מנהלים מאבקי רכוש מורכבים. הפגיעה בהם היא לרוב פגיעה פיזית ישירה של עושק ורמיסה, ולכן עניינם מוגדר כמִשְׁפַּט ברור שאינו דורש בירור מעמיק. הפועל יַעֲשֶׂה משרת את שני חלקי המשפט, כך שה׳ הוא שיעשה את הדין לעני ואת המשפט לאביונים [אבן עזרא].