דוד המלך נושא תחינה לישועה מאויביו ולהצלת נפשו, במקביל לקולו של עם ישראל הזועק מתוך הגלות [אלשיך, מאירי]. הפנייה אל ה' בנויה בהדרגה, ועוברת מתפילה כללית לבקשה אישית, תוך הישענות על הבטחותיו ומידותיו של הבורא.
הבקשה פותחת בצמד לשונות: שְׁמַע תְּפִלָּתִי ולאחר מכן הַאֲזִינָה אֶל תַּחֲנוּנָי. קיימת הבחנה מהותית בין המושגים; תְּפִלָּתִי מתייחסת לתפילה הקבועה והכללית על צורכי העולם, ולכן מיוחסת לה פעולת השמיעה המבטאת חשיבות רבה יותר. לעומת זאת, תַּחֲנוּנָי הם בקשותיו הפרטיות של היחיד, שעליהן מבוקשת ההאזנה הקלה יותר [מלבי"ם]. הבדל נוסף נעוץ בקרבה הרוחנית לה': השמיעה נעשית מרחוק, ואילו ההאזנה מקרוב. האדם החוטא חש רחוק מבוראו ולכן מבקש תחילה כי ה' ישמע את תפילתו, אך לאחר שתפילתו מתקבלת והוא מתקרב לה', הוא רשאי לבקש שיאזין לתחנוניו מטווח קרוב [אלשיך].
בהמשך, הפנייה מבוססת על שני עוגנים: בֶּאֱמֻנָתְךָ ובְּצִדְקָתֶךָ (כאשר הכוונה היא בקשה שתיענה גם באמונתך וגם בצדקתך [מאירי]).
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה בֶּאֱמֻנָתְךָ מבטאת את נאמנותו של ה' לקיים את הבטחותיו. בהקשר הרחב, מדובר בנאמנותו של ה' לקיים את חוקי הטבע שברא ולפרנס את העולם [מלבי"ם]. מנגד, יש המפרשים מילה זו כזכות האמונה של עם ישראל [אלשיך], או כרמז לשכינה השורה על הענווים [חומת אנך].
לגבי המילה בְּצִדְקָתֶךָ, קיימים שני כיווני מחשבה עיקריים. הכיוון הראשון מפרש זאת מלשון צדק ויושר משפטי; בקשה מה' שיבחן את המציאות, יראה שהצדק עם המתפלל והעוול אצל אויביו, ובכך יגלה את צדקתו בעולם [רד"ק, אבן עזרא, מאירי]. הכיוון השני מפרש זאת מלשון צדקה וחסד; זוהי תחינה לה' שיענה למתפלל מתוך מידת הרחמים וצדקתו העליונה, אפילו אם אין בידי האדם זכויות משלו [אלשיך, מצודת דוד, מלבי"ם]. בנוסף, יש הדורשים את המילה כזכות התורה, הנקראת גם היא צדקה [חומת אנך].