האדם הנתון בצרה עמוקה מוצא את עצמו לא פעם בודד מול מבקשי רעתו, אך מתוך בדידות זו צומחת פנייה אינטימית ובלעדית אל בורא עולם. הקריאה לישועה בפסוק נובעת מהכרה בכך שעזרת בשר ודם היא הבל, ולכן המצוקה נשמרת בסוד מפני הסביבה ומופנית היישר אל ה'. מבחינה קריאתית, קיים פסיק המפריד בין המילים מֵאֹיְבַי לבין יְהֹוָה, וזאת לשם צחות הלשון והדיבור [מנחת שי].
בבקשה הַצִּילֵנִי מֵאֹיְבַי, נחלקו הפרשנים לגבי זהותם של אותם אויבים. גישה אחת רואה בהם אויבים פיזיים, האורבים לאדם בדרכו [מלבי"ם]. לעומת זאת, יש המפרשים זאת על אויבי הנפש, שהם יצר הרע והכוחות השליליים הנוצרים בעקבות החטאים. אויבים רוחניים אלו חמורים יותר מאויבים גשמיים, שכן הם יוצרים חציצה והבדלה בין האדם לבין ה' [אלשיך].
עיקר הדיון הפרשני סובב סביב הביטוי הייחודי אֵלֶיךָ כִסִּתִי, המעורר קושי לשוני: כיצד ניתן "לכסות" אל מישהו?
גישה אחת מסבירה כי משמעות המילה היא מלשון חסות, כלומר: אצלך אני מבקש הגנה וחיסיון [אבן עזרא בשם ר' מרינוס, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המנתחים את תחביר הפסוק באופן שונה וטוענים כי המילה הַצִּילֵנִי אינה לשון ציווי אלא שם פועל (מקור), והמילה אֵלֶיךָ משמעותה "בעבורך". לפי קו מחשבה זה, בטחונו של המשורר בה' הוא שגרם לו לכסות ולהסתיר את דברו מכל אדם, מבלי לבקש את עזרתם [מאירי].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מבארת שהוספת אות היחס הופכת את משמעות פעולת הכיסוי. כלומר, המשורר מכסה ומסתיר את תלאותיו וריבו מבני האדם, משום שאין ביכולתם להושיעו, ומגלה אותם בסתר אך ורק לה' [רש"י, רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד]. הסתרה זו יכולה להיות גם פיזית, כאשר האדם מסתיר את מסלולו ומקום מחבואו מכל אדם, ורק ה' הוא שותף לסודו ויודע היכן הוא נמצא [מלבי"ם].
בזווית שונה ורוחנית יותר, הביטוי אֵלֶיךָ כִסִּתִי מתקשר לאותם "אויבי הנפש" שהוזכרו קודם לכן. האדם מבקש מה' הצלה מאותם חטאים שגרמו לכיסוי, הסתרה והבדלה בינו לבין בוראו, ומתחנן שה' יושיע אותו כדי שלא ימשיך לחטוא [אלשיך].