בעת צרה ומשבר, כאשר הלב שומם, האדם מפנה את מבטו אל העבר כדי למצוא נחמה ופרספקטיבה. הזיכרון של יָמִים מִקֶּדֶם מהווה מקור לתקווה, שכן ההיזכרות בניסים ובישועות שעשה ה' לאבותינו בימי קדם מעוררת את האמונה שכשם שהושיע בעבר, כך יושיע גם בהווה [רש"י, רד"ק, אבן עזרא]. גישה משלימה רואה בזיכרון זה התרפקות על ימים אישיים של רווחה, שבהם האדם היה שקוע בעבודת ה' בטרם הגיעה אליו הצרה [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד, מאירי]. עם זאת, יש מי שרואה בהיזכרות זו דווקא גורם המעצים את הכאב; הניגוד החריף בין הטובה הגדולה שהייתה בעבר לבין המציאות הקשה בהווה, הופך את הצרה לעמוקה הרבה יותר [אלשיך]. במבט קיומי, רגע הזיכרון הזה מדומה לשניות האחרונות של החיים, שבהן הנפש עומדת להיפרד מהגוף וכל מאורעות העבר חולפים אל מול עיני האדם [מלבי"ם].
התגובה לאותו זיכרון מתבטאת בשני אופנים: מחשבה ודיבור. המילה הָגִיתִי מבטאת מחשבה עמוקה והתבוננות פנימית, בעוד שהמילה אֲשׂוֹחֵחַ מתייחסת לדיבור ולביטוי מילולי [מצודת ציון]. חלוקה זו מקבילה לשני סוגים של גילוי אלוקי בעולם: פָּעֳלֶךָ וכן מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ. "פועל" מייצג את העשייה הנסתרת והמתמשכת של ה' ההשגחה התמידית והקיום השוטף של המציאות. מכיוון שזו פעולה נסתרת, היא דורשת עיון ומחשבה עמוקה, ולכן נאמר עליה הָגִיתִי. לעומת זאת, "מעשה" הוא הדבר המוגמר, כמו העולם הפיזי שנברא בששת ימי בראשית ועומד בשלמותו מול עינינו. על יצירה גלויה זו מספיק להסתכל ולדבר, ולכן נאמר עליה אֲשׂוֹחֵחַ [מלבי"ם].
ברובד נוסף, ההתבוננות במעשי ה' מקבלת משמעות היסטורית ורוחנית ספציפית. ההגות ב"פועל" ה' מכוונת להתבוננות התמידית במעשה בראשית, כפי שהיו עושים אנשי המעמדות בימי קדם. הדיבור על "מעשה ידיך" מכוון לבית המקדש, שנקרא מעשה ידיו של ה'. במקום קדוש זה, האדם מגיע למדרגה שבה הוא משוחח עם עצמו מתוך רוח הקודש שהונחה בפיו [אלשיך].