המשורר פונה אל ה' בתחינה להימנע מדין וחשבון מדוקדק, מתוך הבנה עמוקה של חולשת הקיום הנברא לעומת שלמות הבורא. הוא מבקש להישפט במידת החסד ולא במידת הדין, שכן עמידה במבחן הצדק המוחלט היא בלתי אפשרית.
בבקשתו וְאַל תָּבוֹא בְמִשְׁפָּט אֶת עַבְדֶּךָ, המילה אֶת משמעותה "עם" [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ], והכוונה במִשְׁפָּט היא התנהלות של ה' עם האדם בדיוק על פי גמול מעשיו [מצודת דוד]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמשורר מודה בחטאיו, אך מתחנן שה' לא יעניש אותו וידקדק עמו דווקא עכשיו, כאשר הוא נתון בצרה גדולה וסובל מאויביו [רד"ק, אבן עזרא]. הוא אינו מבקש את עזרת ה' בזכות היותו אדם שלם נטול פגמים, אלא מעצם היותו "עבד" הקשוב לאדונו ודורש את קרבתו תמיד [ביאור שטיינזלץ].
הנימוק לבקשה זו טמון בהכרזה כִּי לֹא יִצְדַּק לְפָנֶיךָ כָל חָי. הפרשנים מסכימים כי אם ה' יבחן וידקדק בכל מעשיו של האדם, איש לא יימצא זכאי, ולכן הבקשה היא שה' יניח את מידת המשפט ויפעל לפנים משורת הדין, במידת הצדקה והחסד [מצודת דוד, מאירי, רד"ק].
מדוע בעצם איש אינו יכול לצאת זכאי בדין? הדין בוחן האם האדם מילא את חובתו כלפי בוראו. מכיוון שגדולתו של ה' והטובות שהוא משפיע הן אינסופיות, הרי שגם העבודה וההודיה הנדרשות מהאדם צריכות להיות אינסופיות. אולם, יצור חי הוא מוגבל מעצם טבעו, ולכן לעולם לא יוכל להעניק עבודה נטולת גבולות שתשתווה לגדולת ה' [מלבי"ם].
יתרה מכך, הביטוי כָל חָי אינו מצטמצם רק לבני אדם. ה' נוהג לדקדק עם משרתיו הקרובים כחוט השערה, והמושג "חי" כולל בתוכו גם את מלאכי השרת, החיים לעולם. אפילו המלאכים אינם יכולים להיחשב צדיקים שלמים כשהם עומדים לפני ה' [אלשיך].