תפילה לחיסול האיומים המקיפים את האדם, הנשענת על מערכת היחסים הבלעדית שבינו לבין בוראו. בקשתו של המשורר מבוססת על כך שפעולת ההצלה האלוהית אינה רק טובה אישית, אלא חובה הנובעת ממעמדו כמשרת האל.
המשורר פותח בבקשה וּבְחַסְדְּךָ תַּצְמִית אֹיְבָי. המילה תַּצְמִית משמעותה תכרית ותשמיד [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], והחסד המוזכר כאן מכוון באופן בלעדי כלפי המשורר עצמו [אבן עזרא].
חלק מהפרשנים מצביעים על הבחנה מהותית בין שני סוגי האיומים המוזכרים בפסוק: אֹיְבָי לעומת צֹרְרֵי נַפְשִׁי [אלשיך, מלבי"ם]. "אויבי" הם אויבי הגוף, ולפי גישה זו, המשורר אינו מבקש בהכרח את השמדתם הפיזית הישירה; די בכך שה' יעשה עמו חסד גלוי, ועצם ראיית הטובה הזו תכה את האויבים בתדהמה ותשתיק אותם. לעומת זאת, "צוררי נפשי" הם אויבים רוחניים המפריעים לנפש לעשות את רצון ה'. כלפי איומים רוחניים אלו לא מספיקה הכנעה עקיפה, ולכן המשורר דורש וְהַאֲבַדְתָּ – השמדה ואובדן מוחלטים לגמרי [אלשיך].
ההצדקה לכל הבקשות הללו טמונה בסיום הפסוק: כִּי אֲנִי עַבְדֶּךָ. נימוק זה מוסבר בכמה רבדים. במישור של יחסי אדון ומשרת, כשם שחובה על אדון להגן על עבדו ולהצילו מיד התוקפים אותו, כך המשורר, כבן חסותו של ה', מבקש את עזרת אדונו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. במישור האמוני, ההצהרה מדגישה את הניגוד בין המשורר לאויביו: הוא דבק באמונה בה' לבדו ומשרת אותו, בעוד שהם אינם עושים זאת [רד"ק, מאירי]. לבסוף, מאחר שאותם אויבים רוחניים מעכבים את האדם מלעבוד את בוראו, השמדתם הכרחית וראויה דווקא משום שהוא עבדו של ה' וחפץ לשרתו באין מפריע [אלשיך, מלבי"ם].