מצב של מצוקה פנימית עמוקה מוביל את האדם לתחושת קריסה של כוחותיו הנפשיים והרוחניים, עד כדי בלבול וחרדה קיומית. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא ששני חלקי הפסוק מקבילים זה לזה וחוזרים על אותו רעיון עצמו במילים שונות [רד"ק, אבן עזרא].
בתחילת הפסוק, המילים וַתִּתְעַטֵּף עָלַי רוּחִי מתארות מצב שבו הנפש נחלשת, מדוכדכת ומתעלפת [מאירי, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. יש המפרשים התעטפות זו כתיאור של מחשבות הנפש אשר מתקפלות ועוטפות קצתן את קצתן מרוב מועקה [אבן עזרא]. במבט נוקב יותר, זהו ציור של אדם שנדמה כי הגיע קרוב לקיצו, וכוחותיו הרוחניים והנפשיים כאילו מסתתרים ואובדים ממנו [מלבי"ם].
בעקבות קריסת הרוח, חציו השני של הפסוק מתאר את תגובת הלב: בְּתוֹכִי יִשְׁתּוֹמֵם לִבִּי. המילה יִשְׁתּוֹמֵם מבטאת אטימות, שתיקה, בלבול ותדהמה [רש"י, מצודת ציון, מאירי], וכן תחושה של בעתה וחרדה [ביאור שטיינזלץ]. הלב, שהוא מעון החיים, עומד נבוך ושומם לנוכח הצרות, וכאשר הוא מזהה שקצו קרב הוא נותר בתדהמה עמוקה [מאירי, מלבי"ם].
זווית ייחודית ורוחנית למערכת היחסים שבין הגוף לנפש בזמן גלות ומשבר מציגה התמודדות פנימית מורכבת: באופן טבעי, הנפש הטהורה שהגיעה ממרומים הייתה אמורה לשנוא את הגוף החוטא שעלול להוריד אותה לאבדון. אולם, הצרות כה כבדות עד שהרוח בוחרת להצטער ולדאוג לגוף, והלב, שמרגיש את צערה של הנפש הכלואה בתוכו ואינה יכולה לצאת, משתומם ומתפלא על כך. ממד נוסף קושר זאת לעליית הנשמה בלילה; הרוח עולה ומתעטפת בצער ובמרירות לפני ה׳ על ייסורי הגלות, וכאשר האדם מתעורר והרוח שבה אל קרבו, הלב סופג באופן מיידי את שאריות הצער העליון הזה ונותר המום ומשתומם [אלשיך].