הידיעה על אהבת ה' ורצונו באדם מתבררת פעמים רבות דווקא מתוך התבוננות במפלתם של המבקשים את רעתו. הוכחת החסד האלוהי אינה מתבטאת רק בעצם הישועה, אלא גם בשלילת ההזדמנות מהשונאים לחגוג את כישלונו של הסובל.
ההבנה בְּזֹאת יָדַעְתִּי כִּי חָפַצְתָּ בִּי מגיעה כהמשך לבקשת הריפוי וההקמה מהחולי שקדם לפסוק זה. הפרשנים מסכימים כי הוודאות של המשורר בכך שה' חפץ בו, תתבסס על כך שה' יחונן אותו, ירפא אותו ויקים אותו מנפילתו.
הסימן המובהק לאותו רצון אלוהי טמון במילים כִּי לֹא יָרִיעַ אֹיְבִי עָלָי. משמעות המילה יָרִיעַ היא השמעת תרועת שמחה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה לשמחתם של האויבים על מפלתו של האדם; כאשר ה' מונע מהם את ההזדמנות לשמוח לאידו, הדבר מהווה הוכחה לתמיכתו בו. יש המדייקים כי האויבים כבר ציפו למותו מן החולי ותכננו לשחוק עליו, ולכן ההחלמה מסכלת את תוכניתם [רד"ק], וסוג השמחה שעליה מדובר כאן משולה לתרועת הניצחון של מנצח ביום מלחמה [אבן עזרא].
זווית התבוננות ייחודית מציגה את הדברים כמעגל סיבתי [אלשיך]: עצם העובדה שהאויבים מראים את שמחתם לקראת האסון, היא עצמה הסיבה לכך שה' יקים את החולה. כלומר, האויבים, ברצונם להריע ולשמוח, מביאים בסופו של דבר במו ידיהם להצלתו של המשורר, כדי שה' יוכיח כי הוא אכן חפץ בו ותומך בו בזכות תמימותו.