כאשר אדם מצוי בשעת חולשה או מחלה, הבגידה הכואבת ביותר היא זו המגיעה ממעגל הקרובים אליו ביותר. הדובר מצר על כך שאפילו אלו שחשב לאוהביו הפכו לשונאיו, תופעה אנושית מוכרת בשעות משבר [רד"ק].
הביטוי גַּם אִישׁ שְׁלוֹמִי אֲשֶׁר בָּטַחְתִּי בוֹ אוֹכֵל לַחְמִי מתייחס לאדם שהציג את עצמו כאוהב [מאירי], והיה כה קרוב עד שהדובר סמך עליו לחלוטין ופירנס אותו [אבן עזרא, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. פרשנות היסטורית מייחסת משפט זה ליואב בן צרויה, שר צבאו של דוד המלך. דוד בטח ביואב כששלח לו את המכתב הסודי בעניין אוריה החתי, אך יואב בגד באמונו, הראה את המכתב לאחרים וגרם לחילול ה׳ ולביזויו של דוד [אלשיך]. מנגד, יש המפרשים את הביטוי אוֹכֵל לַחְמִי כתיאור של משרת נאמן שתפקידו היה לטעום מלחמו של המלך לפניו כדי לוודא שאינו מורעל. למרות האמון העצום והעובדה שהמשרת עצמו נאלץ לאכול מהמזון תחילה, גם הוא חבר לקושרים כדי להרעיל את המלך [מלבי"ם].
ביחס למילים הִגְדִּיל עָלַי עָקֵב, קיימות מספר גישות מרכזיות. רוב הפרשנים מסכימים כי המילה עָקֵב משמעותה מארב, בדומה לשימוש במילה זו בספר יהושע. לפי גישה זו, החבר הקרוב טמן לדובר פח וארב לנפשו בסתר.
גישה שניה מפרשת את הביטוי באופן ציורי, כמבטא דריסה והתנשאות. הבוגד הגביה את עקבו כדי לרמוס ולדרוס את הדובר החלש [רד"ק, מאירי, ביאור שטיינזלץ], או שהתגאה עליו והפגין התנשאות בכך שנמנע מלבקר אותו בחוליו [רד"ק, אבן עזרא]. בהקשר למעשהו של יואב, יש המסבירים כי מעשה הבגידה גרם לדוד להירמס עוד יותר תחת רגלי אויביו. לחלופין, המילה עָקֵב מתפרשת מלשון סוף ותוצאה, כלומר, התוצאה הסופית של גילוי הסוד הייתה חמורה וקשה הרבה יותר מכל השמועות שהיו לפני כן [אלשיך].
תחושת הבגידה העמוקה והמפתיעה העולה מן הפסוק, משתקפת היטב בתיאור של אדם הנשען ובוטח בחברו, ולפתע אותו חבר עצמו מרים עליו נשק כדי להכותו [תורה תמימה].