מפגש טעון בין אדם חולה לבין מבקרים צבועים המגיעים למיטתו חושף את כאבו של הסובל, שמעבר למחלתו הפיזית נאלץ להתמודד גם עם רשעות ושקר.
כאשר נאמר וְאִם־בָּא לִרְאוֹת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה לאדם המגיע לביקור חולים. עם זאת, יש המדייקים כי הוא אינו בא באמת כדי לבקר ולנחם, אלא רק "לראות" ולהתבונן בסבלו של החולה ובמצבו הרע [אלשיך].
במהלך הביקור, המבקר שָׁוְא יְדַבֵּר, כלומר מדבר דברי שקר וצביעות. הפרשנים מסכימים כי הוא מעמיד פנים שכואב לו, מציג את עצמו כמי שמיצר על המחלה ומשמיע דברי עידוד וניחומים ריקים, בעוד שלבו רחוק מכך. גישה פסיכולוגית מעניינת מציעה שהמבקר משתמש בטקטיקה של דיבור כפול, ואומר מילה אחת רכה ומילה אחת קשה כדי לשבור את לבו של החולה, למשל על ידי אזכור אנשים שמתו מאותה מחלה בדיוק [רד"ק בשם אביו].
בעודו יושב מול החולה, לִבּוֹ יִקְבָּץ־אָוֶן לוֹ. מכיוון שהוא נמצא עם החולה ואינו יכול לחשוף את כוונותיו האמיתיות, הוא אוגר וצובר בשקט את מחשבותיו הרעות. הוא עשוי לאסוף במחשבתו את כל התסמינים הקשים של המחלה כדי להסיק שהיא סופנית [מאירי], או פשוט להתאוות בלבו למות החולה תוך שהוא שומר את הדברים בבטנו [אלשיך]. לעומת קו המחשבה הזה, ישנה גישה שלפיה המבקר הגיע מלכתחילה כדי לבדוק אם השמועות על מותו הקרב של החולה נכונות. משראה שהחולה עשוי להחלים, הוא מתחיל לאסוף ולחשב בלבו תחבולות מעשיות כיצד להביא למותו [מלבי"ם].
הפורקן של אותה רשעות אגורה מתרחש כאשר המבקר יֵצֵא לַחוּץ יְדַבֵּר. ברגע שהוא עוזב את החדר, הוא מוציא החוצה את כל הרוע שצבר בלבו ומשתף בו את חבריו ושונאיו האחרים של החולה שלא נכחו בביקור. הוא מדווח להם על חומרת המחלה, מפיץ שמועות כי מדובר בעונש על חטא נורא [מאירי], או לחלופין, חובר אליהם כדי לטכס עצה ולתכנן יחד כיצד לפגוע בחולה באופן פעיל [מלבי"ם].