מבעד למילות הפסוק נשמעות לחישותיהם הזדוניות של אויבי המשורר, המייחלים למותו בעודו מוטל על ערש דווי ומפרשים את ייסוריו כעונש סופי.
הביטוי דְּבַר בְּלִיַּעַל – פעולה שנעשית בלי עול שמים [מצודת ציון] – זוכה לשני כיווני פירוש עיקריים. גישה אחת מפרשת את המושג במשמעות פיזית, כמחלה קשה, רעה וחשוכת מרפא המקננת בגופו של החולה [רד"ק, ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם]. הגישה השנייה רואה בכך מונח מוסרי המצביע על עוון כבד ורשעות [רד"ק, רש"י, מצודת דוד]. לפי קו זה, האויבים טוענים כי חטאי העבר של המשורר הם הגורם הישיר למחלתו הנוכחית. המילה יָצוּק מתוארת מלשון יציקה, כלומר שהמחלה או הרשעויות שעשה ממש נשפכו לתוך גופו [רש"י, מצודת ציון, מלבי"ם], או לחלופין, שהחולי דבק ונאחז בו בחוזקה כמו אבן [רד"ק].
החלק השני של הפסוק, וַאֲשֶׁר שָׁכַב לֹא יוֹסִיף לָקוּם, מובן על ידי רוב הפרשנים כקביעה נחרצת או כקללה מצד האויבים: החולה ששכב על מיטתו כבר לא יחלים לעולם, אלא ימות מחוליו [רד"ק, רש"י, ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד, מאירי].
זווית ייחודית מציג [אלשיך], הקושר את הפסוק כולו לחטא דוד ובת שבע. לדבריו, האויבים לוחשים זה לזה שאין לראות במחלתו ייסורים זמניים שנועדו למרק את חטאו כדי שיחלים ויקום. לשיטתו, המילים וַאֲשֶׁר שָׁכַב רומזות באופן ישיר למעשה השכיבה עם אותה אישה, מעשה שגרם לחילול ה', ולכן הם סבורים שגזר דינו הוא שלא יקום ממיטתו וימות ללא כפרה.