אויבי המשורר מתבוננים בו במיטת חוליו ומייחלים למותו, תוך שהם מפרשים את ייסוריו כעונש סופי. הם לוחשים כי דְּבַר בְּלִיַּעַל, כלומר מחלה חשוכת מרפא או עוון כבד שנעשה ללא עול שמים, יָצוּק בּוֹ ונשפך לתוך גופו עד שדבק בו בחוזקה כאבן. מתוך כך הם קובעים בנחרצות כי וַאֲשֶׁר שָׁכַב לֹא יוֹסִיף לָקוּם, כך שהחולה לא יחלים לעולם אלא ימות ממחלתו. גישה נוספת קושרת את הפסוק לחטאו של דוד ומפרשת כי המילים וַאֲשֶׁר שָׁכַב רומזות למעשה השכיבה עם בת שבע, שבעטיו חילל את שם ה' ונגזר עליו למות ללא כפרה.
תהלים, פרק מ״א, פסוק ט׳
דְּֽבַר־בְּ֭לִיַּעַל יָצ֣וּק בּ֑וֹ וַאֲשֶׁ֥ר שָׁ֝כַ֗ב לֹא־יוֹסִ֥יף לָקֽוּם׃
שיתוף הפסוק
רוצים להנציח נופל?
הקדש פסוק זה לחלל צה״לנעזרתם בפירוש שלנו ומצאתם בו ערך?
עזרו לנו להגדיל תורה ולהאדירה. תחזוקת האתר והשבחת התוכן כרוכות בהוצאות מרובות. תרומה קטנה שלכם תסייע לנו להחזיק את הפלטפורמה ותהפוך אתכם לשותפים מלאים בהנגשת חוכמת המקרא.
תרמו עכשיומה דעתכם על הפירוש?
התחברתם? יש לכם חידוש או הארה על הפסוק שלמדתם כאן? נשמח לשמוע!
ההערות שלכם חשובות לנו ועוזרות לשפר את הפירוש.