שמחת הצדיק על מפלת הרשעים מוצגת כניגוד ישיר לשתיקת הצדק, "אלם צדק", שהוזכרה בתחילת המזמור [אבן עזרא]. שמחה זו תפרוץ כאשר יבוא חרון אפו של ה' על עושי הרעה [רד"ק, מאירי].
הפועל חָזָה מתפרש לרוב כראייה רגילה [מצודת ציון], שבה הצדיק רואה עין בעין את נקמת ה' [מצודת דוד]. עם זאת, יש המבחינים בין ראייה פיזית לבין חזון, ומסבירים כי המילה חָזָה מתייחסת לראייה רוחנית והגיונית בתוך הלב. לפי גישה זו, הנקמה היא מושג מופשט שהצדיק רואה בעיני רוחו [מלבי"ם].
מדוע מוות של אדם אחר מעורר שמחה? יש המבארים כי בניגוד לבקשתו המקורית של דוד רק להחליש את הרשעים, רוח הקודש משיבה לו כי מותם הוא למעשה דבר טוב. כאשר הצדיק רואה את עונשם של הרשעים, הוא לוקח זאת לתשומת לבו, מפיק לקח מוסרי, ובעקבות כך מטהר את עצמו ונעשה צדיק יותר [אלשיך].
התיאור הציורי פְּעָמָיו יִרְחַץ בְּדַם הָרָשָׁע מתייחס לרגליו של הצדיק ולצעדיו [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ, מאירי]. המשמעות הפשוטה היא שבדרך הילוכו, דמם של הרשעים יישפך בארץ כה רב, עד שרגלי הצדיק יירחצו בו [מצודת דוד]. תיאור דרמטי זה נחשב להפלגה ולגוזמה פיוטית שנועדה להמחיש את עוצמת הנקמה [מאירי]. מנגד, בהמשך לרעיון של הפקת הלקח המוסרי, רחיצת הפעמים אינה פיזית אלא מסמלת את ניקוי פסיעותיו של הצדיק ממעשים רעים בעקבות ראיית מפלת הרשע [אלשיך].
במקורות חז"ל, פסוק זה מקבל ביטוי מוחשי ונקשר לאירוע קבורתו של יעקב אבינו. כאשר עשיו עיכב את הקבורה במערת המכפלה, הכה אותו חושים בן דן בראשו. עיניו של עשיו נשרו ונפלו על רגליו של יעקב, וכאשר יעקב פתח את עיניו וראה זאת, הוא חייך. בכך התקיים הפסוק לפיו הצדיק שמח כאשר הוא רואה את הנקמה, ורגליו באות במגע עם דם הרשע [תורה תמימה].