שחיתות ציבורית ומשפטית אינה מתחילה במעשה הגלוי, אלא נובטת תחילה במחשבות סתר. המילה עוֹלֹת מפורשת על ידי הפרשנים כעוולות, מעשי רמיה וחוסר צדק [רש"י]. הפרשנים מדגישים כי הרשע אינו תוצאה של טעות, אלא כוונת זדון מודעת של ההנהגה [מאירי]. אף שהלב הוא איבר המחשבה ולא המעשה, הפסוק משתמש בפועל תִּפְעָלוּן. הסיבה לכך היא שהם חושבים ומתכננים את העוול בתדירות כה גבוהה, עד שהדבר נחשב להם כאילו ביצעו אותו בפועל [רד"ק]. מעבר לכך, גם שתיקה, הימנעות מלימוד זכות על החפים מפשע והסכמה פסיבית לעוול, נחשבות בעיני ה' כפעולה אקטיבית של רשע המעצימה את כוחות הרוע [אלשיך, מצודת דוד].
בחלקו השני של הפסוק, העוול עובר מהמחשבה אל המעשה הגלוי. הצירוף חֲמַס יְדֵיכֶם מתייחס לאלימות ולעיוות הדין, ובפרט לפשעים של שופטים מושחתים הלוקחים שוחד [אבן עזרא]. מוקד הפסוק נמצא במילה תְּפַלֵּסוּן, הנגזרת מהמילה "פלס" – מאזני משקל המייצגים יושר ודיוק [מצודת ציון]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהרשעים אינם מסתפקים בעשיית הרע, אלא משתמשים בטענות חזקות ומתחכמות כדי להצדיק את מעשיהם. הם מציגים את החמס והאלימות שלהם כאילו נשקלו במאזני צדק, ומכריזים עליהם כמעשים ישרים, חוקיים ואמיתיים כדי לעוור את עיני הציבור ולא להרגיש אשמה [רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד, מאירי, אלשיך]. לעומת גישה זו, יש המפרשים את פעולת השקילה במשמעות של הכבדת העול; הרשעים מכריעים את כף המאזניים לרעה וממלאים את הארץ באלימות עד שמשקלה הופך לכבד מנשוא [רש"י, ביאור שטיינזלץ].