קללה עזה מופנית כלפי הרשעים, המייחלת לאובדנם ההדרגתי ולהיעלמותם מן העולם. הכתוב משתמש בדימויים ציוריים מעולם הטבע ומחיי האדם כדי לתאר את כליונם של עושי הרע.
רוב הפרשנים מסכימים כי המילה שַׁבְּלוּל מתייחסת לשרץ המוכר לנו, אשר מותיר אחריו שובל של ריר בעת הליכתו, ולכן נראה כאילו הוא נמס ומתמעט תוך כדי תנועה. המילה תֶּמֶס נגזרת מהשורש מ.ס.ס, ומשמעותה המסה והתמוססות. הדימוי מבקש שהאויב יכלה לאטו, יאבד את חיותו ויימס בדיוק כמו אותו שבלול, או כפי ששבלול נמס כאשר זורחת עליו השמש [רש"י, רד"ק, מאירי, שטיינזלץ, מצודת דוד, מלבי"ם]. גישה אחרת מפרשת כי מדובר במין דג או ברייה החיה במים ונמסה בתוכם, או שהמילה קשורה לביטוי "שיבולת מים", כלומר זרם מים שחולף ואיננו [רש"י, אבן עזרא].
לגבי הביטוי נֵפֶל אֵשֶׁת, קיימות שתי גישות מרכזיות. הגישה הראשונה מפרשת כי המילה אֵשֶׁת היא צורה דקדוקית נרדפת למילה "אישה". לפיכך, הביטוי מתאר עובר של אישה שנפל בטרם עת, ולכן מעולם לא זכה לראות את אור השמש [רש"י, אבן עזרא, רד"ק, מאירי, שטיינזלץ, מצודת דוד]. הגישה השנייה, הנשענת על דברי חז"ל, מסבירה כי המילה אֵשֶׁת מתארת בעל חיים תת-קרקעי הנקרא "אישות" (כדוגמת החולד), אשר נולד ללא עיניים וחי באפלה מוחלטת, ולכן לעולם אינו רואה שמש [תורה תמימה, רש"י, מאירי, מלבי"ם]. בנוסף, ישנו פירוש ייחודי הטוען כי מדובר במין עיוור של נחש, שמתקשה כאבן ונופל לחתיכות כאשר נוגעים בו [מלבי"ם].
המשותף לשני חלקי הפסוק – הן לשבלול המסתתר בקונכייתו והן לנפל או לחולד – הוא החיים בחושך ואי-ראיית השמש [רד"ק]. במישור הסמלי, השמש מייצגת את אור הישועה, שאותו הרשעים לא יזכו לראות לעולם [מצודת דוד]. מנגד, יש מי שדורש את הפסוק על רקע רדיפת שאול וסיעתו אחר דוד, ומסביר כי דוד הוא זה שהרגיש כי הוא נמס מפחד המוות כנפל שלא ראה שמש. לפי פירוש זה, הרשעים הרודפים אותו משולים לירח שניסה להתגאות על השמש וקטרג עליה. הם נענשים משום שלא התבוננו בשמש ולא למדו ממידת הענווה והשתיקה שלה, ובמקום זאת בחרו להתגאות ולנסות לבטל את מלכותו של דוד [אלשיך].