שורשי הרוע האנושי והשאלה האם פגמים מוסריים הם מולדים או נרכשים, עומדים במוקד תיאור זה. המשורר מציג תמונה קשה של אנשים אשר רשעותם ונטייתם לשקר אינן תוצאה של בחירה מאוחרת, אלא פגם הנטוע בהם מראשית קיומם.
רוב הפרשנים מסכימים כי המילה זֹרוּ היא פועל בזמן עבר שמשמעותו הושחתו, נעשו זרים ושונים משאר בני האדם, והתרחקו מה' ומדרך הטובה. המילה תָּעוּ משלימה רעיון זה במשמעות של סטייה מן הדרך הנכונה אל דרך רעה.
הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא ששני חלקי הפסוק כופלים את אותו הרעיון במילים שונות כדי להדגיש את חומרת המצב [רד"ק, אבן עזרא]. לפי תפיסה זו, הרשעים מנוכרים לה' ממש מיום היוולדם [המאירי, מצודת דוד, שטיינזלץ]. ביטוי מובהק לכך ניתן לראות בדוגמת עשיו, שגילה סימני רשע ומאבק עוד בהיותו במעי אמו [רש"י]. תפיסה זו נתמכת גם במסורת חז"ל, המספרת על אישה הרה שהריחה מאכל ביום הכיפורים וסירבה להתאפק למרות שהזכירו לה את קדושת היום. מאותה אישה נולד אדם מושחת, מה שמוכיח כי הזרות והרשע יכולים להתחיל עוד בשלב העוברי [תורה תמימה].
לעומת גישה זו, ישנם פרשנים המוצאים הבדל מהותי בין שני חלקי הפסוק, ומבחינים בין סוגים שונים של חוטאים ובין שלבי התפתחותם. הבחנה זו נשענת על ההבדל הפיזיולוגי בין מִבֶּטֶן, המציין את התקופה שבה הוולד עדיין נמצא בתוך אמו, לבין מֵרָחֶם, המציין את רגע היציאה לאוויר העולם [מלבי"ם].
על בסיס חלוקה זו, נערכת השוואה בין רְשָׁעִים רגילים, החוטאים בגלוי, לבין דֹּבְרֵי כָזָב וצבועים. האדם ביסודו לא נברא רשע, וטבעו נוטה אל הצדק. לכן, הרשעים הרגילים סוטים מן הדרך רק מֵרָחֶם, כלומר לאחר הלידה, כתוצאה מהשפעות סביבתיות, חברה רעה או חיבורים שליליים. לעומתם, דוברי הכזב לוקים בפגם עמוק וחמור בהרבה. הנטייה לשקר ולכזב אינה מקרית או נרכשת מן הסביבה, אלא היא תכונה עצמית, טבעית ומושרשת שקיימת בהם מִבֶּטֶן, עוד בטרם יצאו לאוויר העולם [מלבי"ם, אלשיך].