דימוי ציורי של נחש עקשן העומד בסירובו להיכנע עומד במרכזו של ביאור זה, הממשיך את הרעיון מהפסוק הקודם. הפרשנים מסכימים כי התיאור מתמקד בפתן (סוג של נחש) אשר אוטם את אוזניו בכוונה, כדי שלא לשמוע את קולם של המלחשים, שהם אנשים המנסים להשביע אותו ולשלוט בו [ביאור שטיינזלץ, רש"י].
הביטוי חוֹבֵר חֲבָרִים מתייחס לאדם היודע ללחוש לנחשים ולהשפיע על בעלי חיים [רש"י, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. יש המזהים כאן הדרגה רטורית בעוצמת הכישוף: בעוד ש"מלחש" פועל על נחש בודד, ה"חובר חברים" הוא דרגה גבוהה יותר של לוחש, המסוגל לאסוף ולקבץ נחשים רבים יחד [מלבי"ם]. המילה מְחֻכָּם מתארת את אותו לוחש כמומחה וחכם מאוד במעשיו [רד"ק, מצודת דוד]. עם זאת, בגלל טבעו הרע, הנחש מסרב להקשיב לחלוטין, אפילו ללוחש המומחה והמיומן ביותר [מצודת דוד, מאירי].
מעבר לתיאור הזואולוגי, הפרשנים רואים כאן משל נוקב על רשעות ואטימות. הנחש החרש מסמל אנשים רשעים המסרבים להקשיב לקול הצדק והמשפט של האדם הצדיק, גם כאשר מופעלים עליהם כל אמצעי השכנוע האפשריים [רד"ק]. הדימוי מכוון במיוחד כלפי אנשים המדברים לשון הרע. רשעים אלו משולים לנחש המכיש ללא כל הנאה או תועלת אישית, והם גרועים מנחש רגיל שעשוי להיות מושפע מלחשים. הם אטומים לחלוטין לקול ההיגיון ולדברי טעם, בדומה לאנשי שאול המלך שסירבו לחזור בהם מהשמצת דוד, גם כאשר דוד הציג בפניהם הוכחות חותכות וברורות לחפותו [אלשיך].