יצא לכם פעם לנסות לעשות שתי משימות קשות בדיוק באותו הזמן? תארו לעצמכם את דוד המלך מתמודד עם מצב דומה, אבל בשדה הקרב. בזמן שדוד וצבאו נלחמו מול האויבים מארם, הגיעה פתאום צרה חדשה: לוחמים מעם אחר, אדום, יצאו כדי לעזור לארמים. המילה בְּהַצּוֹתוֹ מתארת בדיוק את המצב הזה של מריבה ומלחמה קשה.
בגלל ההפתעה הזו, המפקד של דוד נאלץ לשנות כיוון. הכתוב אומר וַיָּשָׁב יוֹאָב, כלומר, יואב שר הצבא חזר מהמלחמה מול ארם ויצא מהר לקראת אדום, כדי לעצור אותם לפני שיספיקו להתחבר לאויב. למרות כל הלחץ והסכנה, דוד המלך לא שוכח לומר תודה, ומחבר את שיר ההודיה הזה לה' עוד לפני שהמלחמות הסתיימו לגמרי.
אולי תופתעו לשמוע שבמקומות אחרים בתנ"ך מסופר שבאותו קרב נוצחו שמונה עשר אלף לוחמים מאדום, ואילו כאן מוזכרים רק שנים עשר אלף. איך זה יכול להיות? התשובה היא עבודת צוות. מפקד נוסף בשם אבישי התחיל את הקרב והכניע ששת אלפים לוחמים, ואז יואב הגיע, המשיך את המשימה והכניע עוד שנים עשר אלף. הפסוק שלנו פשוט בוחר לספר לנו על החלק של יואב בניצחון הגדול.