תהלים, פרק פ״ד, פסוק ז׳

יצא לכם פעם לצאת לטיול ארוך ביום חם, כשהכל מסביב יבש ואין אפילו טיפת מים? תארו לעצמכם את האנשים שעלו לירושלים בימי קדם. בדרך הם היו צריכים ללכת במקום שנקרא עֹבְרֵי בְּעֵמֶק הַבָּכָא. זה לא היה עמק רגיל ופורח, אלא מקום צחיח ויבש מאוד שגדלו בו קוצים או עצים יבשים שנקראים "בכאים". אבל העולים לא התייאשו מהתנאים הקשים. הם הצליחו להפוך את המקום היבש למקור של מים חיים, וזה מה שנקרא מַעְיָן יְשִׁיתוּהוּ. הם חפרו באדמה כדי למצוא מים, או שה׳ עשה להם נס ופתח להם מעיינות לשתייה. פתאום קורה עוד משהו משמח, גַּם־בְּרָכוֹת יַעְטֶה מוֹרֶה. המילה מוֹרֶה מתארת את הגשם, ממש כמו גשם היורה. הגשם הטוב יורד ויַעְטֶה, כלומר עוטף ומכסה את כל העמק היבש במים, וממלא את הבְּרָכוֹת, שהן בעצם בריכות קטנות ומאגרי שתייה. כך, בזכות הכוח של ההולכים והעזרה מה׳, המקום הכי יבש וקשה הופך למקום מלא בחיים ותקווה.