הבטחת ה׳ לאדם החסיד והדבק בו חותמת את המזמור בשילוב של שכר גשמי ורוחני, המקיף את חיי האדם בעולם הזה ובעולם הבא.
ההבטחה אֹרֶךְ יָמִים מתפרשת בראש ובראשונה כחיים ארוכים ומלאים בעולם הזה, שבהם האדם ישלים את מספר שנותיו בטרם תיפרד נשמתו מכבוד גופו [אבן עזרא]. המילה אַשְׂבִּיעֵהוּ מבטאת תחושת שובע וסיפוק מתוך ריבוי הימים העצום שיוענק לו [מצודת דוד]. עם זאת, חלק מן הפרשנים מעתיקים את ההבטחה גם למישור הרוחני, ומסבירים כי מדובר בשכר של חיי נצח בעולם הבא, שהוא "העולם שכולו ארוך" [רד"ק, אלשיך]. מי שחווה ייסורים בעולם הזה מתוך שותפות עם צער השכינה בגלות, יזכה להמיר את סבלו בשובע רוחני בעולם הבא [אלשיך].
החלק השני של הפסוק, וְאַרְאֵהוּ בִּישׁוּעָתִי, מציג את פסגת השכר, וזוכה למגוון פירושים הנעים בין האישי, הלאומי והנצחי. במישור האישי, מדובר בהבטחה שהאדם יזכה לראות במו עיניו ובימי חייו את תשועת ה' [מצודת דוד], שתוציא אותו מבעיותיו הפרטיות ומצרות הכלל [ביאור שטיינזלץ]. יש אף המפרשים כי הישועה תתבטא בהצלחת בניו של הצדיק, אשר ינצחו את אויביו [אלשיך].
מנגד, גישה מרכזית בקרב הפרשנים רואה בישועה זו רמז לימות המשיח ולגאולה העתידית. מובטח לצדיק שיזכה לראות את ישועת ישראל מהגלות, ואפילו אם ימות בטרם עת, ה' יחיה אותו בתחיית המתים בעת הגאולה כדי שיוכל לחזות בה [רד"ק, מאירי, אבן עזרא]. מעבר לגאולת ישראל, הישועה מקבלת משמעות עמוקה של גאולת השכינה עצמה: מי שכאב את צער השכינה, יזכה לראות בנחמתה ולשמוח עמה [אלשיך]. ברובד העליון ביותר, הישועה האמיתית והנצחית מתפרשת כזכות שתהיה לנשמת הצדיק בעולם הבא – להתענג וליהנות מזיו השכינה [אבן עזרא, רד"ק, מאירי].