פתיחת המזמור מציגה את ייעודו וזמנו, ומהווה שער להבנת מהותו הפנימית של יום המנוחה. רוב הפרשנים מסכימים כי זהו השיר הקבוע שהיו הלויים משוררים על הדוכן בבית המקדש בכל יום שבת [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. זהות המשורר אינה מוזכרת בפסוק [אבן עזרא], אם כי יש המייחסים את אמירתו למשה רבנו [מאירי].
הפסוק מגדיר את הטקסט כמִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת, כלומר שיר שהוקבע במיוחד ליום זה. עם זאת, עולה תמיהה מדוע השבת אינה מוזכרת שוב לאורך כל המזמור, המוקדש ברובו להודאה לה'. הפרשנים מציעים שלושה רבדים שונים להבנת הקשר ההדוק בין תוכן השיר ליום השבת:
הרובד הראשון מתמקד באמונה ובהשגחה. יום השבת מהווה עדות לכך שהעולם נברא על ידי ה' ואינו מופקר לחוקי הטבע או למקרה. יום המנוחה מעניק לאדם את הפנאי הנדרש כדי להתבונן בנפלאות הבריאה, להכיר בהשגחה האלוהית הנסתרת מעיני ההמון, ולהבין את מערכת התגמול של שכר ועונש בעולם [מלבי"ם, מאירי].
הרובד השני נושא מבט אל העתיד הרחוק. לפי גישה זו, המזמור עוסק לא רק בשבת השבועית, אלא מכוון כלפי העולם הבא ואחרית הימים – מצב קיומי עתידי המוגדר כ"יום שכולו שבת". זהו זמן של חשבון צדק סופי ומוחלט, שבו המציאות כולה תואר באורה הנכון [רש"י, ביאור שטיינזלץ].
הרובד השלישי נשען על מסורת מדרשית הקושרת את המזמור לסיפורו של אדם הראשון. על פי מסורת זו, אדם חטא ביום השישי והיה צפוי לעונש מוות מיידי, אך כניסתה של השבת הגנה עליו ועיכבה את גזר הדין. מתוך הכרת תודה על חייו שניצלו, ביקש אדם לשורר שיר הלל ליום השבת עצמו. אולם, השבת הדריכה אותו להפנות את ההודאה אל ה', מקור הרחמים. לפיכך, כפילות הלשון מִזְמוֹר שִׁיר מבטאת את ההודיה העמוקה של האדם לה' על חסד החיים שהוענק לו בזכות קדושת היום [אלשיך, מאירי].