השירה וההודאה לה' מקבלות ממד עמוק ורב־חושי כאשר הן מלוות בנגינה. השילוב בין כלי המיתר השונים לבין קולו של האדם יוצר הרמוניה שלמה, המבטאת לא רק שמחה ארצית אלא גם את שלמות הבריאה והתקווה לעתיד לבוא.
הפרשנים מסכימים כי המילה עָשׂוֹר מתייחסת לכלי נגינה בעל עשרה מיתרים. לצידו מוזכר הנָבֶל, כלי מיתר נוסף, אשר יש הסבורים כי הכיל מיתרים רבים יותר מאשר הכינור הרגיל [ביאור שטיינזלץ], וצורתו דמתה לנאד של נוזלים [מאירי].
באשר למשמעות המילה הִגָּיוֹן, קיימות מספר גישות. גישה אחת מפרשת זאת כנועם השיר, נעימה מיוחדת או זמר ערב המנוגן על הכִּנּוֹר [רד"ק, אבן עזרא, מאירי, ביאור שטיינזלץ], ויש שאף מציעים כי זהו שמו של כלי נגינה בפני עצמו [אבן עזרא]. לעומת זאת, גישה אחרת רואה במילה ביטוי לדיבור אנושי, כלומר שירת הפה המלווה את נגינת הכינור, במטרה לבסם ולייפות את קול הנגינה [מצודת ציון, מצודת דוד].
מעבר לפירוש המילולי, הנגינה בכלים אלו נושאת משמעות רוחנית רחבה. השימוש בהם מבטא הפלגה של שמחה בעבודת ה' [מאירי]. הנגינה אינה רק פעולה אנושית, אלא היא מקבילה להרמוניה של היקום כולו, שבו תנועות הכלים משקפות את סדרי הגלגלים והמערכות הקוסמיות [מלבי"ם].
יתרה מזאת, הנגינה בעָשׂוֹר מקפלת בתוכה סוד של גאולה ותיקון. בעוד שבבית המקדש היו מנגנים בכינורות בעלי שבעה מיתרים, הכינור של עשרה מיתרים מסמל את השלמות העתידית של ימות המשיח והעולם הבא [חומת אנך]. נגינה זו מתקשרת לדמותו של דוד המלך, שהיה קם בלילות לזמר ולהודות לה' על העבר ולהתפלל על העתיד, ובכך תיקן את קלקולי האנושות והכין את העולם לקראת הגאולה השלמה [אלשיך]. לאור זאת, ההִגָּיוֹן אינו רק צליל יפה בהווה, אלא גם רמז לשכרם העתידי של הצדיקים ולעולם מתוקן [תורה תמימה].