דימוי הצדיקים לעצים משגשגים ממשיך להתרחב, כאשר הפעם מודגש מקום גידולם הייחודי והשפעתו על פריחתם הרוחנית. המילה שְׁתוּלִים מפורשת לרוב כנטועים וקבועים במקומם [מצודת ציון, מצודת דוד]. עם זאת, יש המדייקים כי המשמעות המדויקת היא עץ שנעקר ממקום אחד ונשתל במקום אחר [מלבי"ם]. משמעות המילה יַפְרִיחוּ היא הוצאת פרחים [אבן עזרא], כמשל להצלחה, שגשוג וריבוי בחכמה [רד"ק, המאירי].
רוב הפרשנים מסכימים כי הצדיקים זוכים לאריכות ימים ולהגנה משום שהם חוסים תחת צלו של ה' [ביאור שטיינזלץ], וקובעים את ישיבתם התמידית בביתו כדי לעסוק בתורה ובחכמה [מצודת דוד, רד"ק, המאירי].
קיימות גישות שונות להבנת היחס שבין בְּבֵית יְהֹוָה לבין בְּחַצְרוֹת אֱלֹהֵינוּ. גישה אחת רואה בכך כפל עניין במילים שונות [מצודת דוד]. גישה אחרת מפרשת זאת על רקע המעמדות במקדש: ה"בית" מסמל את הכהנים והלויים המשוררים, בעוד ה"חצרות" מסמלות את מקומם של שאר ישראל [רד"ק]. לפי קו חשיבה זה, הפריחה בחצרות מתוארת כמצב שבו השפעתם הרוחנית של משרתי ה' הפנימיים יוצאת החוצה, כך שכל הבאים להתפלל בחצרות מריחים את ניחוח עבודתם ומושפעים ממנה [אבן עזרא].
רובד פרשני נוסף לוקח את הפסוק אל מעבר לעולם הזה, ורואה בו תיאור של מעבר בין עולמות. לפי תפיסה זו, בְּחַצְרוֹת אֱלֹהֵינוּ מסמל את העולם החומרי הנוכחי, שהוא כעין פרוזדור וחצר חיצונית. בעולם הזה הצדיקים מפריחים את מורשתם דרך צאצאיהם או דרך המשכיות ההנהגה, בדומה לנשיאים ומלכים הנמשחים בחצרות המקדש וממשיכים את שושלתם [מלבי"ם, אלשיך]. לעומת זאת, בְּבֵית יְהֹוָה מסמל את העולם הבא ועולם הנפשות. כאשר הצדיקים מסיימים את תפקידם ונעקרים מהעולם הזה, הם "נשתלים" מחדש בבית ה' למעלה, שם הם זוכים להתקיים ולשגשג לנצח [מלבי"ם, אלשיך].