הטבע הרגיל מכתיב כי צמיחה וחיוניות מגיעות לשיאן בימי הנעורים ודועכות באופן בלתי נמנע לעת זקנה, אך מציאותם של הצדיקים ושל לומדי התורה שוברת את הכלל הזה ומבטיחה המשכיות של פריחה, יצירה וכוח גם באחרית הימים.
הפרשנים מבארים את מילות הפסוק כך: יְנוּבוּן משמעו יצמחו ויוציאו פרי ותנובה, דְּשֵׁנִים פירושו שמנים ומלאים, וְרַעֲנַנִּים מתאר מצב של לחות ורטיבות [רש"י, מצודת ציון, מלבי"ם].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שבניגוד לאילנות ולבעלי חיים שיש גבול לצמיחתם, הצדיקים ממשיכים לגדול, להוציא פרי ולהישאר פוריים גם כשאחרים כלים מן העולם, והם שומרים על רעננות כבימי בחרותם [מאירי, ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד]. גם כאשר הזקנה מביאה עמה יובש טבעי, עצם עבודת ה' היא זו שמעניקה לאדם דשנות ומרץ [אבן עזרא]. חיוניות זו מתבטאת בשני מישורים: במישור הפיזי, בכוח להוליד בנים ולשמור על בריאות הגוף, ובמישור הרוחני, ביכולת להמשיך ולעסוק בתורת ה' [מלבי"ם].
הבדל מהותי קיים בין עיסוק בענייני העולם לבין לימוד תורה. כל אומנות רגילה מועילה לאדם רק בצעירותו, אך כשמגיעים ימי הזקנה, החולי או הייסורים, הוא נותר חסר אונים ומשענת. התורה, לעומת זאת, שומרת על האדם בנערותו ומעניקה לו תוחלת, תקווה וחידוש כוחות גם בשנות שיבתו [תורה תמימה].
לצד הפירוש על חיי האדם בעולם הזה, יש המעתיקים את הבטחת הפסוק לעתיד לבוא. בימות המשיח, תקופת הזקנה תתהפך ותהיה דומה לימי הנעורים, והזקנים יתרבו ויפרחו [רד"ק, אלשיך]. יתרה מזאת, פריחה זו אינה נעצרת גם לאחר המוות. הצדיקים ממשיכים להניב פרי אף בקברם, שכן כאשר הדורות הבאים לומדים ומזכירים את ההלכות שחידשו, שפתותיהם דובבות בקבר, וזכותם נשארת דשנה ורעננה לנצח [אלשיך].