הצלחתם ושגשוגם של אנשי רשע בעולם מעוררים לא פעם תהיות באשר לקיומה של השגחה וצדק אלוהי. הכסיל עשוי לטעות ולחשוב כי לית דין ולית דיין, אך למעשה, פריחתם של הרשעים היא אשליה זמנית שנועדה לשרת את מטרת כליונם המוחלט.
המילים בִּפְרֹחַ וכן וַיָּצִיצוּ מתארות הצלחה, צמיחה והפרחה מהירה, ואילו פֹּעֲלֵי אָוֶן הם עושי הרשע. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהמשלת הרשעים לעֵשֶׂב נועדה להדגיש את אופי הצלחתם: מחד גיסא, העשב צומח בקלות, במהירות ובכל מקום ללא גבולות מוגדרים, אך מאידך גיסא, הוא מתייבש ונובל באותה המהירות. זאת בניגוד לצדיקים שיומשלו בהמשך לעצים יציבים וחסונים כתמר וכארז [רד"ק, מאירי, ביאור שטיינזלץ]. יש המדמים זאת להשקיית אדמה המלאה בעשבים שוטים; המטרה בהצמחתם אינה קיומם, אלא כדי שיהיה ניתן לחרוש את השדה ולהשמיד את העשבים מן השורש ללא תקומה [ביאור שטיינזלץ].
בתוך תיאור הצמיחה, ניתן למצוא הבחנות דקות בין סוגי החוטאים ושלבי פריחתם. הבחנה אחת היא בין רְשָׁעִים החוטאים כלפי ה', לבין פֹּעֲלֵי אָוֶן החוטאים כלפי בני אדם. בעוד שהרשעים מגיעים לשלב הפריחה, פועלי האוון מושמדים כבר בשלב ההצצה המוקדם יותר, וזאת כדי למנוע מהם להמשיך ולהזיק לבריות [מלבי"ם]. גישה אחרת רואה בכפילות זו תיאור של תחומי הצלחה שונים: העשב מסמל את השגשוג בנכסים חומריים, ואילו ההצצה מסמלת את ההצלחה בהעמדת צאצאים [אלשיך].
בסופו של דבר, התכלית של כל השגשוג הזה היא לְהִשָּׁמְדָם עֲדֵי עַד. הפרשנים מסכימים כי ה' מעניק לרשעים הצלחה מדומה בעולם הזה כגמול על מעט המעשים הטובים שעשו. תשלום שכרם בעולם הזה מנכה את זכויותיהם, וכך הם מאבדים את חלקם בעולם הבא ונידונים לאובדן ואבדון נצחי [רש"י, אבן עזרא, מצודת דוד, מאירי, אלשיך].