שאלת סבלם של הצדיקים בעולם מקבלת מענה עמוק, המציג את הייסורים לא כעונש שרירותי, אלא ככלי של השגחה, אהבה והכוונה רוחנית.
הביטוי אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר מבטא פרדוקס לכאורה, שכן הוא משבח את האדם הסובל. רוב הפרשנים מסכימים כי פסוק זה נועד להתמודד עם שאלת "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו". כאשר הרשעים לועגים לצדיקים על סבלם, התשובה היא שהייסורים נובעים מאהבת ה' ונועדו לטובתו המוחלטת של האדם [רד"ק, מאירי]. בעוד שהרשעים עשויים להצליח בעולם הזה כדי למהר את אובדנם הנצחי, הצדיקים חווים ייסורים זמניים כדי למרק אותם מעוונות קלים ולהציל אותם מאבדון [מלבי"ם, מאירי].
הייסורים אינם מעידים על התעלמות של ה' מן האדם, אלא הם דרך של הוראה והדרכה שנועדה להעלות אותו לרמה רוחנית גבוהה יותר [ביאור שטיינזלץ], ולכוון אותו לשמור את המצוות [אבן עזרא]. מתוך כך, כאשר אדם חווה ייסורים עליו לפשפש במעשיו, ואם בדק ולא מצא חטא, ייתכן שאלו "ייסורין של אהבה" [תורה תמימה]. בנוסף לכך, יש המפרשים כי הפסוק מדבר ספציפית על צדיקים המעונים ונרדפים תחת ידי הרשעים, והם זוכים לאושר רוחני בתנאי שימשיכו לעסוק בתורה ובמצוות למרות סבלם [רש"י].
החלק השני של הפסוק, וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ, מסביר כיצד התורה משתלבת בתהליך הייסורים, ובו מציגים המפרשים שתי גישות עיקריות.
גישה אחת גורסת כי התורה היא המקור שממנו אנו לומדים את מהות הייסורים. כלומר, אנו יודעים שהייסורים באים לטובתנו משום שכך למדנו מן התורה, המדמה את ייסורי ה' לאב המייסר את בנו מתוך דאגה ואהבה [רד"ק, מאירי, מלבי"ם].
הגישה השנייה רואה בתורה את התכלית של הייסורים. ה' מייסר את האדם כדי לגלות את אוזנו וללמד אותו לעשות את דברי התורה [מצודת דוד]. בהקשר זה, אם אדם פשפש במעשיו בעקבות הייסורים ולא מצא חטא מובהק, עליו לתלות את סבלו בביטול תורה, שכן הייסורים באים כדי לעורר אותו לשוב אל הלימוד [תורה תמימה].