אנשים רשעים ובעלי כוח מנצלים את מעמדם ואת מערכת המשפט כדי לרדוף בני אדם חפים מפשע. הם מתאגדים יחד כדי להפליל את הצדיק ולדון אותו למוות, תוך יצירת מראית עין של חוק וצדק.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה יָגוֹדּוּ נגזרת מן המילה "גדוד", כלומר הרשעים מתאספים ומתחברים יחד כגדודים עַל נֶפֶשׁ צַדִּיק במטרה להרוג אותו ולקחת את נפשו. הרד"ק ממקם תיאור זה בהקשר היסטורי, ומייחס זאת לנבוכדנצר ושריו שהתאגדו נגד ישראל. לעומת זאת, ישנה גישה פרשנית נוספת שלפיה יָגוֹדּוּ משמעו חיתוך ופסיקת הדין, בדומה לביטוי הארמי המתאר גדיעת אילן. לפי פירוש זה, הרשעים "חותכים" וגוזרים את דינו של הצדיק למוות, כך ששני חלקי הפסוק מקבילים זה לזה במשמעותם [רד"ק, מאירי]. מבחינה נוסחית, ישנם ספרים שבהם המילה נכתבת חסר אות וי"ו [מנחת שי].
המשך התיאור, וְדָם נָקִי יַרְשִׁיעוּ, מצביע על עיוות הדין. הרשעים מחייבים בדינם המקולקל את האדם הנקי והחף מפשע, מעמידים אותו בחזקת רשע וגוזרים עליו עונש מוות [רש"י, מצודת דוד, שטיינזלץ, מאירי]. אבן עזרא מצביע על ההשלכה הטרגית של עיוות דין זה על דעת הקהל: כאשר הרשעים מוציאים להורג את הצדיק, אנשים שרואים זאת עלולים לטעות ולחשוב שמאחר שהוא נידון למוות, הוא ודאי היה איש רשע שראוי לעונשו. תיאור זה נאמר מפי המשורר על עצמו ועל קהל ישראל כולו [אבן עזרא].
רובד נוסף וייחודי מציג האלשיך, הלוקח את הפסוק למאבק רוחני. לדבריו, הרשעים מתאספים עַל נֶפֶשׁ צַדִּיק כדי להחטיאו ולאבד את נפשו הרוחנית, למשל על ידי כפייה לעבודה זרה. הברירה האכזרית שהם מציבים לו היא אובדן הנפש או הרג הגוף. אם הצדיק מסרב לחטוא ועומד בצדקתו, אזי וְדָם נָקִי יַרְשִׁיעוּ – הם מרשיעים את גופו הנקי ומוציאים אותו להורג.