הצלחתם של עושי הרעה והיעדר ענישה מיידית מובילים אותם למסקנה תיאולוגית מעוותת, המכשירה את המשך מעשיהם. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהרשעים מסיקים כי ה' אינו משגיח על העולם השפל ואינו מתעניין במעשי בני האדם, ולכן אין להם סיבה לחשוש מנקמתו [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. תפיסה זו אינה בהכרח כפירה בעצם קיומו של ה', אלא אמונה שהוא מרוחק ומנותק מהנעשה בארץ [ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים עומדים על ההבחנה שבין הראייה להבנה בפסוק. הטענה לֹא יִרְאֶה יָּהּ נובעת מתפיסתם של הרשעים כי לה' אין כלים גשמיים, כמו עיניים ואוזניים, כדי לראות ולשמוע את פרטי המעשים [אבן עזרא]. לפיכך, הם טוענים כי ה' מחזיק לכל היותר בידיעה כללית על העולם, אך אינו משגיח על הפרטים הקטנים [מלבי"ם]. החלק השני של הפסוק, וְלֹא יָבִין, מבטא הכחשה עמוקה עוד יותר. משמעות המילה יָבִין בהקשר זה היא מתן תשומת לב והתבוננות [מצודת דוד]. ישנם כופרים המכחישים אפילו את ידיעתו הכללית של ה', וטוענים כי הוא אינו מבין או מסיק דבר מתוך המציאות [מלבי"ם].
התואר אֱלֹהֵי יַעֲקֹב אינו מופיע כאן במקרה. הרשעים סבורים שעכירותו של העולם החומרי מונעת מה' להשגיח עליו. גם אם נניח שנשמתו של יעקב אבינו הנמצאת בעולמות העליונים מרגישה את צרתם של ישראל, הרשעים טוענים כי ה' מתעלם מכך ואינו מתבונן אפילו בצערו של יעקב [אלשיך].
גישה מעשית יותר קושרת פסוק זה לפסיכולוגיה של החטא. תפיסה זו, לפיה ה' אינו רואה ואינו מבין, היא שעומדת בבסיס ההבדל ההלכתי והמוסרי שבין גנב לגזלן. בעוד הגזלן פועל בגלוי, הגנב פועל בסתר, ובכך הוא למעשה קובע כי כבודו של ה' פחות מכבודם של בני אדם; הוא מסתתר מפני בשר ודם, אך מתנהג כאילו עינו של ה' אינה רואה ואוזנו אינה שומעת [תורה תמימה].