קיים פער עצום בין צדקתו המוחלטת של ה' לבין שלטון אנושי מושחת ודורסני. המשורר מציג שאלה רטורית נוקבת, התוהה האם ייתכן קשר או דמיון כלשהו בין הנהגתו של שופט כל הארץ לבין משטרים המבססים את שלטונם על רשע ועוולה.
רוב הפרשנים מסכימים כי המילה הַיְחָבְרְךָ שואלת האם יוכל לחבור או להידמות לה' כִּסֵּא הַוּוֹת – שלטון של רשע, הרס ושבר [רד"ק, שטיינזלץ, מצודת דוד]. המילה הַוּוֹת מתפרשת כביטוי של שבר, חורבן ומרמה [רד"ק, מצודת ציון, אבן עזרא]. בעוד שכיסאו של ה' מבוסס על אמת ומשפט, כיסאם של מלכי האומות, דוגמת נבוכדנאצר, מבוסס על הרס ועמל [רד"ק]. גישה ציורית יותר מציעה כי הפסוק ממשיל את ההרס והשבר לישות מופשטת היושבת בעצמה על כיסא המלכות [מלבי"ם]. מנגד, יש המפרשים את הפסוק כביקורת כלפי האומות שעובדות עבודה זרה, ושואלים האם עמים היוצרים צלמים של עמל יכולים לחבור אל ה' [רש"י].
שיא הרשעה של אותו שלטון מתבטא בכך שהוא יֹצֵר עָמָל עֲלֵי חֹק. אין מדובר רק בעשיית רע באקראי, אלא בשלטון שבורא וממציא עוולה [מצודת דוד, אבן עזרא], והופך אותה לחוק קבוע ובלתי משתנה של המדינה [מאירי, מצודת דוד]. המחוקקים של אותם משטרים מנסחים את העוולות וכותבים אותן כחוקים רשמיים, בדומה לחקיקה באבן ומשיכת דיו על גבי לוחות, וכך הופכים את הדיכוי למערכת משפטית ממוסדת [מלבי"ם]. משום כך, ברור כי ה' לא יחליף את עמו באומה אחרת, שכן בעוד ישראל מקיימים את חוקי הצדק, האומות מחוקקות חוקים של סבל ועמל [אלשיך].
לעומת הגישה המרכזית הרואה בפסוק עימות בין ה' למלכי בשר ודם, קיימת פרשנות נועזת יותר המתייחסת לקושי התיאולוגי של צדיק ורע לו. לפי כיוון זה, כאשר המשכילים רואים את הצלחת הרשעים, הם מפנים את השאלה כלפי מעלה ותוהים: האם ייתכן שייאמר על כיסאך שלך, ה', שהוא כיסא של הרס, וכי אתה הוא זה שגוזר עמל וסבל כחוק? [אבן עזרא].