קריאה נוקבת מופנית כלפי אלו המטילים ספק בהשגחת ה' בעולם. המשורר פונה אליהם בתוכחה ודורש מהם להתעורר מעיוורונם השכלי, תוך שהוא מציג טענה הגיונית נגד כפירתם.
הדרישה בִּינוּ היא קריאה לשים לב ולהבין [מצודת דוד, שטיינזלץ]. קריאה זו מופנית אל בֹּעֲרִים בָּעָם, שהם הפתאים והשוטים שבעולם [רש"י, רד"ק, מאירי]. יש הסבורים כי הביטוי מדגיש שאין בעם אנשים נבערים כמותם [אבן עזרא], בעוד גישה אחרת רואה בכך אזהרה ספציפית לעם ישראל, לבל יושפעו מדעותיהם המשובשות של הגויים הסובבים אותם [אלשיך].
חלק מהפרשנים מעמיקים בהבדל הפסיכולוגי והשכלי שבין הבֹּעֲרִים לבין הכְּסִילִים, ומסבירים מדוע הפסוק פונה לכל קבוצה בפועל שונה. הבֹּעֲרִים הם אנשים שפשוט חסרים ידע, ולכן נדרש מהם רק להבין ברמה הבסיסית. לעומתם, הכְּסִילִים הם אנשים בעלי דעת, אך תאוותיהם מעוורות את עיניהם [מלבי"ם] או שהם מואסים במכוון בלימוד התורה [אלשיך]. משום כך, אל הכְּסִילִים מופנית הדרישה הגבוהה יותר תַּשְׂכִּילוּ, שכן השכל הוא כוח חד ועמוק יותר מן הבינה. אדם נבער אינו יכול לקפוץ מיד למדרגת ההשכלה, ולכן כל קבוצה נדרשת להתקדם למדרגה התואמת את יכולתה הנוכחית [מלבי"ם].
השאלה מָתַי תַּשְׂכִּילוּ מבטאת תמיהה עד מתי ימשיכו הללו בסכלותם ולא יכירו בכך שה' יודע הכל [רד"ק]. מאחר שהכסילים שונאים דעת במכוון, התקווה עבורם קלושה, ועל כן השאלה מנוסחת בנימה של ייאוש [אלשיך].
מהות התוכחה והטעות של אותם כסילים נוגעת לתפיסת ההשגחה האלוהית. אותם אנשים טוענים כי ה', בהיותו מופשט מן החומר, אינו יכול להשיג פרטים גשמיים וחושיים. על כך משיבים להם הפרשנים בטענה לוגית: כשם שנפח המייצר מחט חייב להבין מראש את פעולת התפירה בשכלו, כך ה' אשר יצר את העין ונטע את האוזן, בהכרח מבין באופן מוחלט את מהות הראייה והשמיעה. מכאן שעצם יצירת איברי החושים מוכיחה שה' קולט, מבין ויודע את כל מעשי בני האדם [מלבי"ם, מאירי].