הצדק האלוהי פועל כך שמזימותיהם של הרשעים שבות ונופלות על ראשם. הפועל וַיָּשֶׁב מופיע בלשון עבר, אך מתייחס לעתיד, וזהו סגנון נבואי מקובל המבטא ודאות מוחלטת שהדבר אכן יתרחש [רד"ק].
באשר למילה אוֹנָם, קיימות שתי גישות מרכזיות בקרב הפרשנים. יש המפרשים אותה מלשון כוח זרוע, אונס ועושק [רש"י, מצודת ציון]. לעומתם, פרשנים אחרים מסבירים כי הכוונה היא לעוול, עמל ורשעות [רד"ק, מאירי, ביאור שטיינזלץ]. המילה יַצְמִיתֵם משמעותה כריתה והשמדה מוחלטת [מצודת ציון].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהעונש אינו מגיע ממקור חיצוני, אלא הרעה עצמה שהרשעים תכננו לעשות היא זו שתכרית אותם. ה' משיב עליהם את גמול החמס שלהם, כפי שאירע למצרים שתכננו להטביע את ישראל וטבעו בים בעצמם [אבן עזרא, מלבי"ם, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, אלשיך]. עם זאת, לעיתים ההשמדה מגיעה בדרך אחרת לגמרי שהרשעים כלל לא העלו על דעתם [אבן עזרא].
הכפילות של המילה יַצְמִיתֵם נועדה לחזק ולהדגיש כי גם אם העונש מתמהמה, הוא יבוא בוודאות [רד"ק, מצודת דוד]. כריתת הרשעים נובעת משתי סיבות משולבות: מצד אחד בגלל רעתם העצמית, ומצד שני משום שה' הוא אלוהינו, המשגיח עלינו ונלחם את מלחמתנו [מלבי"ם]. סיום הפסוק במילים "יַצְמִיתֵם ה' אֱלֹהֵינוּ" מהווה מעין שינוי קול. יש הרואים בכך תפילה וזעקה של ישראל לישועה [מאירי], או את קולה של רוח הקודש וישראל העונים אמן ומאשרים את גזר הדין [אלשיך].
לפסוק זה נקשר אירוע היסטורי טרגי. חז"ל מתארים כי ביום בו חרב בית המקדש הראשון, עמדו הלוויים על הדוכן ואמרו שירה. הם הגיעו בדיוק למילים וַיָּשֶׁב עֲלֵיהֶם אֶת אוֹנָם וּבְרָעָתָם יַצְמִיתֵם, אך לא הספיקו לסיים ולומר "יצמיתם ה' אלהינו" בטרם פרצו האויבים וכבשו את המקדש, אירוע שחזר על עצמו גם בחורבן העיר ביתר [תורה תמימה].