רשעתם של עושי העוולה באה לידי ביטוי בשילוב מסוכן של דיבורים קשים, גאווה עצומה ותחושת עליונות מוחלטת, הנובעים מכפירה בהשגחה האלוהית ומובילים לפגיעה בחלשים.
הפעלים יַבִּיעוּ וכן יְדַבְּרוּ מתייחסים לאמירה ולדיבור [רד"ק, מצודת ציון, שטיינזלץ]. הכפילות של הפעלים נועדה להדגיש כי הרשעים מדברים גבוהות נגד ה׳ באופן תמידי [רד"ק]. יש המזהים כאן תהליך הדרגתי, בו המילה יַבִּיעוּ מתארת את נביעת הדברים מתוך מקור המחשבה בדומה למעיין נובע, ואילו המילה יְדַבְּרוּ מציינת את הרחבת הדיבור לכדי טענות וראיות מסודרות [מלבי"ם]. תוכן הדיבור שלהם מוגדר כמילת עָתָק, שמשמעותה דיבור חזק, קשה, עז ויהיר [רד"ק, מצודת ציון, אבן עזרא, המאירי].
בעקבות הדיבורים מגיעה גם תחושת הגדלות. המילה יִתְאַמְּרוּ מתפרשת מלשון השתבחות, התרוממות והתגאות [רש"י, רד"ק, מצודת ציון, המאירי]. חיזוק לכך הוא הקשר למילה אמיר, שהיא הענף הגבוה ביותר באילן, דבר הממחיש כיצד הרשעים מגביהים את עצמם [אבן עזרא]. השימוש בבניין התפעל במילה זו רומז על כך שמדובר בוודאות מדומה, שכן נדמה לרשעים שהגיעו למסקנה מוחלטת ומוכחת [מלבי"ם].
הפרשנים מצביעים על קשר ישיר בין הדיבור לבין המעשה של כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן, אותם פושעים הגורמים סבל לאחרים [שטיינזלץ]. כאשר הרשעים רואים שה׳ אינו מעניש אותם על מחשבותיהם ודיבוריהם, הם מקבלים ביטחון ותחושת העליונות שלהם מתורגמת לעשיית רע בפועל [אלשיך]. הם מרשים לעצמם לדכא את העם ולפגוע בחלשים משום שהם כופרים בהשגחת ה׳ על הפרטים ואינם מאמינים בשכר ועונש [המאירי].
גישה ייחודית מרחיבה את תוכן טענתם של הרשעים ומסבירה כי הם משתמשים בטיעונים פילוסופיים כדי להכחיש את ההשגחה. הם תוהים מדוע אל נקמות מחריש ואינו מעניש את הגאים כפי שהיה מצופה ממנו לעשות מצד המשפט והיושר. מתוך עצם השאלה עד מתי ישגשגו הרשעים, הם מסיקים ומוכיחים כביכול שאין כלל השגחה אלוהית בעולם [מלבי"ם].