גם כאשר ה' מייסר את עם ישראל והמציאות נראית כעזיבה, ההבטחה היא שלעולם לא ייטוש אותם לנצח [רד"ק, ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד]. הבטחה זו מהווה מענה ישיר לזעקה שהוזכרה קודם לכן במזמור (פסוק ה'), על כך שהרשעים מדכאים את העם ומענים את הנחלה. הפסוק מבהיר כי בסופו של דבר, ה' יריב את ריבם מיד אלו המרעים להם [אבן עזרא, מלבי"ם].
הפרשנים מסכימים כי הבטחה זו עומדת לעם ישראל גם בתקופות הגלות. אף אם יארכו הימים, ה' לא יעזוב את עמו בגלות, וזמן פקודתם וגאולתם עתיד לבוא, תוך קיבוץ הנדחים ובניין ירושלים [מאירי, חומת אנך]. הקשר ההדוק בין ה' לישראל נובע מכך שעם ישראל וארץ ישראל הם החלק והנחלה של ה' [חומת אנך]. מעבר לכך, שמו הגדול של ה' קשור בגורל עמו, ועל כן הוא לא ייטוש אותם למען שמו, שכן פגיעה בעם ישראל נחשבת כביכול לפגיעה בשלמות שמו של ה' [אלשיך].
בניתוח מדוקדק של לשון הפסוק, ניכר הבדל בין המושגים השונים. הפועל יטוש מבטא הרחקה בכוח וניתוק מוחלט, והוא פעולה חמורה וקשה יותר מהפועל יעזוב. במקביל, ישנו הבדל בין עמו לבין נחלתו – בעוד שהתואר "עם" מציין את האומה, התואר "נחלה" מבטא קשר נצחי וקדוש יותר. לאור זאת, הפסוק בנוי בהדרגה: מצד היותם עמו, גם אם לעיתים ה' יניח להם בגלל מעשיהם הרעים, מובטח כי לֹא יִטֹּשׁ אותם בהרחקה גמורה. ומצד מעלתם הגבוהה יותר בהיותם נחלתו הנצחית, הוא אף לֹא יַעֲזֹב אותם כלל, אפילו לא בעזיבה קלה וזמנית [מלבי"ם].