השמחה האוניברסלית מקיפה את כל חלקי הבריאה, ומתפשטת גם אל המרחבים הפתוחים ואל עולם החי והצומח, כביטוי להרמוניה עמוקה ושלמות עתידית.
המילה יַעֲלֹז משמעותה ישמח, והמילה שָׂדַי מכוונת לשדה ולמדבר [רד"ק, מצודת ציון, מאירי, ביאור שטיינזלץ]. הביטוי וְכָל אֲשֶׁר בּוֹ מתייחס לחיות הבר ולבריות המצויות באותם שטחים פתוחים [רד"ק, מצודת דוד]. השמחה מתוארת ככזו שפורצת גם במקומות שאינם נמצאים תחת שליטתו והשגחתו של האדם [ביאור שטיינזלץ]. במקביל, בספר דברי הימים מופיעים פסוקים מקבילים בשינוי לשון קל, כגון "יעלץ השדה" ו"ירננו עצי היער" [מנחת שי].
הפרשנים מציגים רבדים שונים להבנת השמחה של הטבע. גישה אחת רואה בתיאור זה משל לשמחה גדולה ולשלווה רבה, המהווה היפוך מוחלט לנבואות החורבן שבהן הטבע מתואר כאבל, קודר וחשוך [מאירי]. לעומת זאת, יש המפרשים את הפסוק באופן אלגורי, ולפיהם כָּל עֲצֵי יָעַר אינם עצים ממשיים, אלא סמל לכל שלטוני האומות שיצטרפו אף הם לשמחה [רש"י].
ברובד נוסף, השמחה נובעת מתיקון עתידי ומהותי של פגמי הבריאה. קללת האדמה הקדומה מאז ימי בראשית, שהביאה לעולם קוצים, דרדרים ומזיקים, תתהפך לברכה והארץ תוציא תבואה זכה ומושלמת. התיקון יקיף את וְכָל אֲשֶׁר בּוֹ, כך שגם בעלי החיים, הטורפים והנטרפים, יפסיקו את מאבק ההישרדות המוכר וישמחו יחד, שכן האריה יאכל תבן כבקר. השמחה תגיע גם אל הצומח, כך שכָּל עֲצֵי יָעַר, המוכרים לנו כיום כאילנות סרק, עתידים להשתנות ולעשות פירות [אלשיך].