הקריאה לפרסם את גדולת ה' חוצה גבולות ומופנית אל הזירה הבינלאומית, מתוך מטרה להציג את התמורה שחלה במעמדו של עם ישראל ואת ההכרה העולמית בהשגחה האלוהית. הציווי לספר אינו רק הוראה מעשית, אלא תיאור של מציאות עתידית שבה הבשורה תופץ מאליה ותהפוך לנחלת הכלל, או שאנשים יבשרו זאת זה לזה [מאירי]. בעקבות הזכרת הגויים בפסוק, יש המפרשים כי הקריאה הקודמת בפרק המופנית אל "כל הארץ" מכוונת ספציפית ליושבי ארץ ישראל, בניגוד לאומות העולם המוזכרות כאן [אבן עזרא].
הסיבה המרכזית להכרזה זו היא הכרת הטוב על כך שה' רומם את קרנם של ישראל לעיני העמים, לאחר שהיו שפלים ובזויים בגלות [רד"ק].
הפרשנים עומדים על ההבחנה בפסוק בין בגוים לבין בכל העמים. מבחינה לשונית ומעמדית, התואר "עם" מציין אומה בעלת מעמד נכבד וגבוה יותר, בעוד "גוי" מתאר מסגרת מדינית פשוטה של אומה תחת שלטון מלך [מלבי"ם].
ברובד ההיסטורי, שתי הקבוצות הללו מייצגות תקופות שונות של גלות ומצבים שונים של עם ישראל בתוכן. בגוים רומז לגלות בבל, שבה העם לא היה מפוזר בכל העולם אלא מרוכז תחת שלטונן של אומות ספציפיות. שם הם נקראים לספר את כבודו – הכבוד הגדול שזכה לו ה' באמצעות ניסים מפורסמים וגלויים, כמו הצלת חנניה מישאל ועזריה מכבשן האש ודניאל מגוב האריות. לעומת זאת, בכל העמים מתייחס לגלות המאוחרת יותר של מדי ופרס, אז התפזר העם בכל רחבי תבל. שם עליהם לספר את נפלאותיו, שכן בעוד שאמונתם של ישראל חזקה גם ללא ניסים גלויים, אומות העולם זקוקות לשמוע על הפלאות כדי להגיע ליראת ה' ולכן יש צורך להדגיש זאת בפניהן [אלשיך].
היבט מעניין נוסף טמון בחסרונה של מילה אחת. בניגוד לפסוק המקביל בספר דברי הימים (א' טז, כד) שנכתב בו "את כבודו", כאן נכתב ספרו בגוים כבודו, ללא המילה "את" שאינה מופיעה לא בכתיב ולא בקרי [מנחת שי, אלשיך]. השמטה זו אינה מקרית: אילו נכתבה המילה "את", היא הייתה באה לרבות ולהזכיר גם את כבודם של ישראל שניצלו בנס. אולם, מאחר שבאותה עת כבודם של ישראל לא היה שלם והם עדיין ספגו ביזונות מהגויים שלעגו להם על עברם, הפסוק מתמקד אך ורק בכבודו המוחלט של ה' [אלשיך].