הקריאה לאנושות כולה היא להכיר בגדולתו של ה' ולעמוד מולו מתוך שילוב של הכנעה עמוקה ויראת רוממות. קריאה זו מחברת בין המרחב הפיזי והמקודש שבו עובדים את ה', לבין התחושה האוניברסלית של פחד והדרת כבוד שצריכה להקיף את העולם כולו.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים בְּהַדְרַת־קֹדֶשׁ מכוונות לבית המקדש, שהוא המבנה המהודר והמקודש ביותר מכל הבתים. אל המקום הזה יש להגיע עם מנחה, ולהשתחוות מתוך תחושת הכנעה, פחד, רעדה והרגשת ההדר שבקדושה [אבן עזרא, רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מתוך כך מתעוררת השאלה: אם כבודו של ה' מלא את כל העולם, מדוע יש צורך להגיע דווקא אל חצרות המקדש כדי להשתחוות? התשובה לכך היא שבית המקדש הוא המקום המיוחד שבו מתגלה הדר רוח הקודש. בדומה לנפש האדם שממלאה את כל אברי הגוף אך חוש הראייה מרוכז רק בעין אחת, כך נוכחותו של ה' נמצאת בכל מקום, אך גילויה העוצמתי והמוכן ביותר מרוכז במקדש [אלשיך].
בהמשך לכך, הציווי חִילוּ משמעותו לרעוד ולפחד [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. קריאה זו מופנית אל אומות העולם שעד כה לא יראו מפני ה'. כעת, כאשר הם רואים את נפלאותיו ומקבלים על עצמם את מלכותו, עליהם להתמלא ביראה [רד"ק, מאירי]. יש לציין כי בספר דברי הימים, בו מופיע פסוק מקביל, נכתב "מלפניו" במקום מִפָּנָיו [מנחת שי].
הדגשת המילים כׇּל־הָאָרֶץ באה ללמד כי על אף שההתגלות המרכזית היא במקדש, אין משמעות הדבר שה' מוגבל למקום אחד. בני האדם עומדים מולו בכל מקום שבו הם נמצאים, ולכן היראה והרעדה מפניו אינן צריכות להיות נחלתם של באי המקדש בלבד, אלא להקיף את כל יושבי הארץ בכל מקום שהם [אלשיך].