קריאה לעמי העולם להכיר בריבונותו המוחלטת של ה' ולהביע זאת באמצעות שילוב של שבח מילולי ומעשה פיזי של עבודה במקדשו.
הקריאה הָבוּ לַה' כְּבוֹד שְׁמוֹ מתפרשת בראש ובראשונה כדרישה לשבח ולרומם את ה', ולהעניק לו את הכבוד הראוי והמתאים לשמו [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד]. בעוד שחלק זה של הפסוק מתמקד במתן כבוד באמצעות הדיבור, המשכו דורש גם מתן כבוד מעשי [רד"ק]. מעבר לשבח הרגיל, יש הרואים בבקשה זו דרישה תיאולוגית עמוקה מאומות העולם: לחדול מלכנות את אליליהם בשם אלוהים, ולהכיר בכך שכבוד שם זה מיוחד ובלעדי אך ורק לה' [אלשיך]. מנגד, יש המפרשים את המושג כְּבוֹד שְׁמוֹ באופן מוחשי יותר, כמכוון לארון הברית עצמו, הנקרא "שם" [אבן עזרא].
כדי להשלים את ההכרה בה', הפסוק ממשיך בדרישה המעשית: שְׂאוּ מִנְחָה וּבֹאוּ לְחַצְרוֹתָיו. רוב הפרשנים מסכימים כי מדובר בהוראה לשאת את המנחה פיזית על הכתף, ולהביאה אל חצרות בית המקדש כדי לעבוד את ה' ולהשתחוות לו שם, במקום הנחשב להדרת קודש [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, מאירי]. הזיקה בין חצרות המקדש לנוכחות ה' משתקפת גם בכך שבספר דברי הימים מופיע פסוק זה בשינוי קל, ונכתב בו "ובאו לפניו" במקום לחצרותיו [מנחת שי].
לצד ההבנה הפשוטה של המילה שְׂאוּ כלשון נשיאה והבאה של קורבן, קיימת גישה ייחודית המפרשת מילה זו מלשון קבלה. לפי תפיסה זו, אומות העולם המגיעות למקדש אינן צריכות לחשוב שהן מעניקות דבר מה לה' בהבאת המנחה. נהפוך הוא, עצם הרשות שניתנת להן להיכנס אל חצרות ה' היא מתנה שהן מקבלות ממנו. רובד נוסף לאותה גישה מציע כי המנחה עצמה תהיה עם ישראל, שאותו יביאו אומות העולם כמתנה אל חצרות ה' בימות המשיח [אלשיך].